כבר שני וחצי בילעדיו.
כבר שנה וחצי שהוא לא כאן, איתי.
שנה וחצי, שניראת כמו 5 שנים, אם לא יותר.
אני מתגעגעת אליו.
אני מתגעגעת לחיבוקים שלו.
אני מתגעגעת לסבלנות שלו.
אני מתגעגעת אליו.
לאוכל שלו.
לזמן איתו.
לאהבה שלו כלפיי.
ואני זוכרת שהיה לי מכתב ממנו.
בסוף המכתב היה כתוב 'את יודעת שתמיד אהיה שם בשבילך'.
באמת?
תמיד?
אז איך הוא יכול היה לאכזב אותי ככה?
לעזוב אותי.. מרצונו החופשי?
ואני הרי יודעת, שהוא לא יחזור.
שנותרו לי חיים שלמים, בלעדיו.
ומה כבר עשיתי לו?
כלום.
תמיד עזרתי לו.
תמיד הייתי שם בשבילו.
תמיד.
ואם אני רק אעז לחשוב אחורה,
אני אזכר.
אני עזרתי לו לעזוב אותי.
אם רק הייתי עוצרת את עצמי.
אומרת לו שאני אוהבת אותו ותמיד אהיה שם בשבילו.
שהוא לא צריך אף אחת אחרת.
רק אותי.
אבל טעיתי.
והוא הלך, עם אישה אחרת.
ואני יושבת כאן, מול המחשב.
ורק חושבת על כמה שאני מתגעגעת אליו.
על כמה שכבר שכחתי איך הוא נראה,
איך הוא נשמע, איך הוא מריח.
ורק חושבת לעצמי,
מה הייתי מוכנה להקריב בשביל לראות אותו, רק עוד פעם אחת.
וחושבת לעצמי,
'אני מתגעגעת אליך, אבא שלי'.
ומה יהיה לילדים שלי?
'הם יוולדו, ויראו.
הנה אמא, ואבא.
והנה סבא וסבתא של אבא.
והנה סבתא של אמא.
ומה עם סבא?
למה יש לנו רק סבא אחד?
במה פשענו?'
ואני אגיד להם,
'ילדים שלי, אני לא אעזוב אתכם אף פעם.
אתם הכי חשובים לי.
באמת.
ואתם?
אתם לא פשעתם בכלום.
אתם הילדים שלי'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: