So I'll Say Why Don't You And I Get Together

יש מלא אנשים שיש להם חזון לגבי מה הדברים שהם יעשו כשהם יהיו גדולים.
'טיסה מסביב לעולם',
'אשתכר ואעשן, כי זה חוקי',
'אהרוג את עצמי',
ועוד.
לי יש חזון אחד,
לבנתיים,
בכל מקרה.
'כשאני אהיה גדולה, אני אעזוב את הבית הזה, ולא אחזור לכאן לעולם'.
היום בצהריים,
כשאמא חזרה,
הבית שרר בבורדל,
או כפי שאומרים בעיברית- בלגן.
הדברים של אח שלי בכל מקום,
אבל הוא לא היה בבית.
מי חוטף את הקללות והצעקות?
אני.
אך ורק אני.
דאמ.
אפילו ארוחה אחת אי אפשר.
התחלנו לאכול,
ואמא שלי לא הוציאה לעצמה צלחת, וזה נורא הגעיל אותי.
אז אמרתי לה,
'אמא, זה דוחה. לכי להביא צלחת אומשו'.
אז היא מתחילה לרדת עליי, שאני גם לא אוכלת נורמלי.
בסדר אמא,
אבל אני לא גורמת למי שמולי לאבד תאבון.
לא משנה, ממשיכים לאכול.
היא אוכלת עם הידים מתוך הקערות שלנו,
ומתוך הסירים.
אז אח שלי מתחיל להיגעל באמת.
אין לי כוח להיכנס לפרטים,
בסופו של דבר הוא בוכה והיא ממשיכה לרדת עליו.
כשאני אהיה גדולה?
אני אתרחק מכאן.
מי מאמץ אותי?