30/4/2006 23:44
כל יום ראשון, בערך בשעה ארבע, נפתחת הטלויזיה.
ועל הספה שמול הטלויזיה מונחים תיקים, דברים.
אותן שתי ידיים קטנות וילדותיות מסדרות את כל הדברים שצריך.
דיסקמן, מחברת, קלמר.
ולאחר כמה דקות, הדיסקמן נפתח, והתיק כבר על הגב.
הדלת נפתחת, ואותה ילדה קטנה, ממהרת החוצה.
ידיה נועלות את הדלת, מזמינות את המעלית.
ובמעלית- מראה. איך שהיא, הילדה, תיראה ליממה הקרובה.
וכבר היא הגיעה לקומה 0, וידיה דוחפות את הדלת.
רגליה מוליכות אותה החוצה, אל הגן, ואז אל תחנת האוטבוס.
וליבה, מאושר.
ליבה וראשה יודעים.
חושבים, שעכשיו יהיה היום ראשון שלו היא מצפה כל שבוע.
היא מגיעה לתחנה, ומושיבה את עצמה על הכיסא.
כאשר עמוס, היא נשארת לעמוד.
אך תמיד, נרגשת.
לקראת מה שיבוא.
האוטבוס מגיע, והיא עולה.
לפעמים רק חולפת על פני הנהג עם כרטיס החופשי חודשי.
לפעמים מחכה כמו ילדה טובה בתור עם הכרטיסיה.
וכשאר היא מסיימת, היא מתיישבת.
מסתכלת על כל מה שעובר, על אותו מסלול מוכר.
כאשר רואה קו 24, מנסה לחשב את הזמן שיקח לה לרדת מהקו שלה ולהגיע אליו.
אך את הסיכון הזה מוחה לא רוצה לקחת על עצמו.
בסופו של דבר, היא יורדת מהאוטבוס.
מתיישבת על עמוד קטן, ושוב מחכה.
ואז, מגיע האוטובוס השני, ואותו מסלול מוכר ממשיך.
לבסוף, רגליה מוליכות אותה אל מחוץ לאוטובוס, ועד לשבטה.
ועד לביתה השני.
וכאשר מגיעה- שוב מתאכזבת.
יושבת עם אנשים שהיא מכירה רק למחצה, צוחקת מדברים שלא מצחיקים אותה.
ושוב, כל יום ראשון, המסלול חזרה מדכא, מתסכל, ובודד.
וכמו כל יום ראשון, היא מתפלאת על עצמה, איך הייתה כה מאושרת לפני שעות אחדות קודם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: