So I'll Say Why Don't You And I Get Together

9/6/2010 23:22

כבר כמה ימים שלא הרגשתי כ"כ חסרת ישע בביתי שלי.

הבית שעזבתי.

הבית שחזרתי אליו בלית ברירה.

אותו הבית שגרם לי לכל כך הרבה כעס.

וכל כך הרבה סבל.

וכל כך הרבה תסכול.

גם אז, גם לפני 9 חודשים, מעולם לא הרגשתי כ"כ חסרת אונים.

כועסים עליי בלי שום סיבה.

משקרים לי כל הזמן.

לא אומרים לי, לא משתפים.

פשוט נוטרים טינה, וגורמים להרגשה לא נעימה.

ומצפים ממני שאקח את זה כמובן מאליו.

כאילו זה הגיוני.

הגיוני שיכעסו עליי.

הגיוני שיהיה רעים אליי.

הגיוני השקט, המבטים.

זה בלתי נסבל.

בלתי אפשרי לחיות ככה.

רק רוצה לסיים בית ספר, ולטוס לחו"ל.

ולא להצטרך לסבול את כל זה יותר.

אבל גם שם, גם בשוויץ.

סבתא, שהיא אמא של אמא.

שהיא בדיוק כמו אמא.

מסתירה.

משקרת.

מתחמנת.

כדי שכולם ישארו רגועים.

זה לא עובד ככה!!!!

לא משקרים כדי להשתיק!

לא משקרים כדי להרגיע!!

לא משקרים!!

ואחרי הכל, להגיד שזה בסדר?!

ושזה לא שקרים אמיתיים?!

זה לא בסדר לשקר כל הזמן!

טליה, שאם תשמע עוד שקר אחד תאבד את זה.