ובכן, הגעתי לאותה הנקודה שאליה אני מגיעה תמיד, בסופו של דבר.

ללא שום רצון לקום בבוקר, לגרור את עצמי מהמיטה למקום אחר, לעשייה. אני רק רוצה לקבור את הראש עמוק עמוק מתחת לשמיכות ולבכות שאף אחד לא ישמע.

להדליק ג'וינט שיאפוף את החדר ואת העיניים, ולבהות בכלום, ולהרגיש משהו. אני לא מצליחה להרגיש כלום, אני כל כך אטומה.

אני מוקפת בחיות האהובות שלי, ג'וניור מלקק לי את הפצעים בכפות הרגליים, ואני עדיין לא מרגישה כלום. לא משנה כמה אטבע בריר של הילדים שלי.

אני רוצה לבכות.

נמאס לי לרצות לבכות.

אפילו לכתוב אני לא מצליחה.

ויש בי כל כך הרבה געגועים, איך יוצאים מזה?