לבן על לבן

כי נותרתי מולך בלי חומות הגנה כבר הסרתי את כל החומות. לא יודע לא זוכר, לא יודע אם זוכר או יודע אם רוצה כלל מולך הגנות או מסך, כי חשבתי אולי זה שווה.

פגעת בי כל כך, לא הייתי מוכן. הופתעתי כל כך שכאב לי. כמו אז, כמו אז שפגעת בי והגיע כאב והפתיע אותי וזה כמו שהולך לא לאט אך לא רץ, הולך מהר מאוד ובאמצע הצעד פתאום באויר הכל נפסק הכל נופל, והרגל לא מוכנה למשקל או לחוסר התנופה ונופלת ואתה אחריה מרגיש שכואב ולא מבין איך פתאום, לא מבין גם אחרי שכואב כבר איך הכאב הזה לא עובר מיד איך כבר פתאום. נעמד ולא מצליח ללכת, לא מהר ולא לאט, רק רוצה לשבת ככה פה ומיד על הרצפה לשבת, ואת הראש בין הרגליים ושרק יהיה שקט.

ומה כבר אמרת הרי אינספור פעמים היינו כך, הצלפנו זה בזו ארס מתוק נסיונות לגעת בכל המקומות הגלויים לכולם ושמורים היטב ובסוד רק מי שרואה רק מי שיודע רק מי שמבין מצליח לכוון בדיוק בדיוק לגעת ולצחוק באצבעות, ובעיניים לומר כן אני יודע שכואב אבל זה רק כי אני מכיר ותראי אני מכיר וזה אני. ומה כבר אמרת הרי אינספור פעמים היינו כך, ומה כבר אמרת אפילו אמרת די נו תפסיק הרי צחקתי אז תפסיק. לא יכולתי להפסיק חייכתי כמו למישהו באבל וברחתי התיישבתי באוטו רציתי שהכל יעצור שכבר לא ארגיש. למה הרגשתי כך למה מפתיע שכאב לי בכלל.

ולמה כאב הרי מה כבר אמרת, הרי לא אמרת כלום שאסור או מותר. ואולי כי שיקרת ולא אמרת שהתכוונת את הכל על עצמך ולנקום שאני שהכאבתי כבר קודם. כי אם זה כך אז זה כבר לא הוגן אז בואי נפסיק את המשחק ולא אינספור פעמים ואף פעם לא רוצה. את רואה, שוב כמו אז, להפסיק גם אחורה לבטל מהתחלה.

אז התנעתי והשתקתי מיד את המוסיקה חשבתי אולי המחשבות גם הן ישתקו או אולי יעברו כך יותר מהר להגיע הביתה שמח ולהשאיר את כל המחשבות סגורות. לא נסגרו נהגתי אל השמש. כל יום נוהג אל השמש בהלוך בחזור ואפילו השמש כבר לא סנוורה רק הכאיבה נורא כמו ריח של סמרטוט רקוב ורטוב שניגבו בו את כל הקירות ואתה יושב ומביט איך הכל מכוער ולא זז כי הכל בלי סיבה.