אמנות החיטוט

עוד לפני שהייתי בת שש-עשרה, לכל החברות שלי היה תא משפחתי גרעיני ייצוגי – אבא עובד, אמא עובדת (או סתם מטופחת שעושה שופינג וקונה דברים יפים לבית), אחים ואחיות, נסיעות משפחתיות לחו"ל.. אפילו הריבים המשפחתיים שבהם צפיתי היו טיפוסיים. אני הייתי זו השונה עם ההורים הגרושים ובלי שום אחים. אף אחת מחברותיי לא התייחסה אליי שונה בגלל זה, אבל תמיד הרגשתי שונה.

למשל דנה ל' (לא באמת קוראים לה ככה, אבל לשם הדוגמא כן). דנה ל' הייתה חברה טובה שלי מהיסודי – ילדת שמנת מפונקת שבגיל 11 כבר הייתה פעמיים בדיסניוורלד ותמיד היו לה נעלי ריבוק מקוריות ואולסטאר. ביסודי, אגב, אמא שלה הייתה נותנת לי מתנה נעליים מקוריות ויקרות שדנה ל' לא אהבה, והייתי הולכת איתם בשמחה. למרות שדנה תמיד טרחה להזכיר לי שאלה בעצם הנעליים שלה.

דנה ל' הייתה בעייתית בעיני הוריה. מגיל צעיר מאוד היא הייתה אצל פסיכולוגים, ואני אפילו זוכרת פעם אחת ששיחקנו עם הברביות, והיה לה איזה התקף זעם, שבסופו היא צרחה עליי ללכת הביתה וזרקה לי את הברביות מהחלון. עמדתי על חניית האספלט שמתחת לביתה ואספתי את כולן. אחר-כך סיפרתי לאמא מה קרה והיא ניסתה להסביר לי שדנה ילדה מאוד כועסת, למרות שלא ברור למה.

דנה הייתה (ועודנה) ילדה יפייפיה – עיניים גדולות וירוקות עם ריסים שחורים ועבים, אף סולד וקטן ורגליים ארוכות. היא הייתה מהראשונות שהתפתחו. כבר בכיתה ה' היו לה ציצים עצומים, והיא לא כל-כך הסתדרה איתם.

הבנים אהבו אותה מאוד, אבל היא אהבה רק שניים מהמקובלים בכיתה. איזה אחד מהפחות מקובלים היה מאוהב בה, אבל כשאמר לה כמה פעמים וקצת הציק לה על זה, התעצבנה וגזרה את הראשים שלו מכל התמונות הכיתתיות. בכל הזדמנות הייתה מראה לי את זה ומקללת אותו.

כשהתבגרנו והגענו לתיכון, דנה המשיכה להתבגר יפה. ההורים שלה עברו למושב בורגני כזה, עם חלקת דשא ייצוגית מאחורה וכלב לברדור ייצוגי מקדימה. החדר שלה היה וורוד, ומלא בכל מיני צעצועים מקוריים של דיסני, שאבא שלה היה מביא לה מביקוריו התדירים בהונג-קונג וארה"ב.

אם זה היה היום, רק לשם ההשוואה, היה לה כבר מזמן איי-פוד 20 ג'יגה בצבע וורוד. אז זה היה בעיקר מרצ'נדייז מגניב כזה – כוס לשתייה עם מיקי מאוס, עטים של שאמו הלווייתן, ווקמן מגניב שאין לאף אחד, חולצות של פרוט אוף דה לום, בגדי מותגים של סאקס וגס? וכל מיני חברות אמריקאיות ובריטיות שאפילו לא הגיעו אז לארץ, ותיקי קיפלינג מקוריים. היא נורא אהבה קיפלינג. גם טושים עבים של קריולה. אני זוכרת שהייתה לה חבילה של איזה 30 טושי קריולה מקוריים. כשרציתי לקנות לי גם כאלה, פסטליים, גיליתי שזה עולה הון, וירדתי מהרעיון הזה די מהר.

היא הייתה מספרת לי איך היא לא מרשה לו לחזור הביתה בלי שיקנה לה לפחות מזוודה אחת מלאה במתנות, אפילו שנסע פעם בחודשיים בערך.

הפריחה המינית והחיצונית שלי התחילה באמת רק כשיצאתי מהתיכון, כך שמיותר לציין שכשהיינו יוצאות יחד, כל הבנים היו מתחילים איתה ואני הייתי מקנאה נורא, אבל אף פעם לא אומרת כלום.

כשדנה התגייסה, כבת דור שני לחיל האוויר, כבר אז ידעה שהיא רוצה להיות פקידה של טייסת קרב. בסוף יצא תובלה, אבל היה יותר קרוב לבית. היא כל הזמן סיפרה לי על הטייסים שמתחילים איתה (מכירים את הבנות האלה, שנורא מחפשות אישור ליופיין ע"י זה שהן מדווחות על כל צעד ושעל שגברים עושים לכיוונן? היא הייתה כזאת), ואיך היא רוצה חבר טייס.

לא היו לה אף פעם חברות חוץ ממני. מקסימום ידידים. אז היא הייתה רוצה לצאת איתי ועם חברותיי, ודווקא נעתרתי בשמחה כמה פעמים, אבל הן לא אהבו אותה כל-כך. הן היו אומרות שהיא הורסת להן את היציאה, בעיקר בגלל שאם לא היו עושים מה שדנה רוצה, או יוצאים לאן שדנה רוצה ללכת, היא הייתה לוקחת שעה, ואז אומרת שכואב לה הראש ושהיא רוצה ללכת.

הפיצוץ הגדול ביננו (כי היו כמה קטנים בדרך), הגיע כשיצאתי עם החברות והיא גילתה שהיא לא הוזמנה. היא צרחה עליי בטלפון שעה וחצי ובסוף ניתקה. מאז, אגב, לא דיברנו.

לפני איזה שנה וחצי ראיתי אותה הולכת עם חברה בשוק המעצבים. בדיוק אותו הדבר. עדיין יפייפיה, מטופחת, לבושה בבגדים סולידיים אך מעוצבים, ומבט מצומצם בעיניים.