אני מתגעגעת.

אתם מרגישים את זה מתפרק?

את המשפחה שהיינו, נעלמת?

החלום שלנו מתנפץ מהמציאות וחוזר להיות חלום,

אין יותר עתיד של מדים, בירות ומיטות זוגיות,

לא נרגליות וקופסאות סיגריות ריקות על שולחן אוכל מלבני ענק,

לא שקיות סופר מלאות ג'אנק פוד ודיאט קולה,

זה כנראה רק חלום.

שלעולם לא יתגשם,

כיוון שיש לימודים ויחסים וריבים פנימיים.

בסוף נשב כל אחד במקום אחר בעולם או בארץ,

ונשכח.

והילדים שלנו ישאלו איך היינו, ומה היינו,

נגיד "עבריינים",

כי זה מה שנזכור.

ולא נקים קיבוץ ונגור בקומונה מסריחה ומטונפת,

רק לפעמיים ידלק זיכרון,

ביקור בבית חולים,

יומהולדת שמח,

ערב מצחיק במיוחד ותמים.

אני מתגעגעת לפעם.

היא לא תהיה שם בשבילה יותר,

בחיים לא.

לא שבזמן האחרון היא הייתה בשבילה,

לא במובן הרגיל.

היא לא תחבק יותר,

ולא תנשק,

לא תבכה ותצעק,

לא תחזיק את היד,

לא תדבר איתה שעות עד אמצע הלילה,

ולא תעמוד לצידה בלידה או חופה,

כל מה שתוכלי לעשות עכשיו זה להתגעגע,

רק להתגעגע ולבכות,

רק לבכות ולהתגעגע.

אני מתגעגעת אליך.

זה נראה כמו נצח,

שעומד כמו שעון,

מתקתק משהו מר.

בוא אלי,

אל תתרחק,

נפלתי חזק כמו בשיר,

אל תמכור לי סם אהבת אמת.

מתגעגעת קצת לעצמי.

עוד לא גיבשתי דעה מוצקת,

אוהבת - לא אוהבת.

אני צריכה שינוי ממשי,

משהו שידחיק קצת את מה שחונק אותי

בימים האחרונים.

מתגעגעת באופן כללי,

להמון.

כועסת בעיקר על התלות שיצרתי,

על חוסר הביטחון והאמון העצמי.

וכן אני מתבכיינת עכשיו גם קצת על שהדחקתי את הפוסט הקודם למטה,

הוא עושה אותי מאושרת כל כך, אבל אני חייבת קצת לשפוך על המקלדת,

(ומשם מה היום אני כל היום בחרוזים, אני מתחילה כבר להגזים).

"הולם אותך שטחי"

"אני משתדלת".

3>

אין מקום אחר.

טלוס.