זה לא שרע לי,

להפך,

אפילו ממש טוב לי.

נהדר.

מדי פעם,
רק מדי פעם זה בסדר
להיות קצת לבד כשיודעים
ושיש לאן לחזור
ויש עוד זכות לבחור,
הקולות בתוך ראשך כל השעות
ושתי עינייך פתאום למטה,
שם אין אור.

פשוט לא שלם.

מין תחושה של זמן מבוזבז,

אין שומדבר ששווה לחיות או למות למענו.

(רק באופן מטפאורי)

אך איזה נוח שאפשר
להיכנע כבר מעכשיו
רק מתחושות יום עצוב של סתיו,
שאתה ממשיך לשווא.
אין סימנים וכלום לא משתנה.

איך אפשר לחיות בעולם כזה?

שהחינוך הוא לא ליצור דיאלוג,

אלא להתעלם מעוברים ושבים.

לחושב קודם כל על ה"עצמי"

ורק אז על האחרים והסביבה.

איזה מין דבר זה?

למה חייבים לקבל כל מרות,

כל פקודה מלמעלה,

גם דברים שלא מתאימים לי.

את זכות הבחירה החופשית.

אני מתה כבר לחיות כאילו כלום.

איזה נוח שאפשר
שני עולמות לך, תבחר.
האחד מובן ואין בו סוד,
האחר קצת פחות,
אליו אתה נכנסת בכל זאת.

אז מה אם הוא ד"ר?

שקודם כל יהיה בנאדם,

אני מכירה אנשים שלא סיימו תיכון

יותר אנושיים ממנו,

אז מה אם הוא השכיל וישב ולמד?

יש אנשים שלמדו על בשרם ולא מהדפים,

לא קיבלו תואר וחכמים לא פחות.

אל תחנך אותי לסנוביזם החרטטני הזה.

זה יגיע. זה יגיע. זה יגיע.

ריקנות הופכת לפחד מחולשות
שממשיכות להתקיים,
ואז נדמה, לא טוב כאן המחר,
המקום הפך לזר,
קורבן של עצמך כל השעות,
אתה אילם מול שקט מאיים.

עוד מעט טיול פסח,

אין לי ציפיות,

זה מאכזב.

אבל יש לי יומן של התנועה הקיבוצית!!!!!

(האהא יעלי! לא רק לך יש!)