אני מזהירה מראש,

אני על 7 שעות שינה בספירה כוללת של הארבעה ימים האחרונים,

אז סביר ביותר שזה לא הולך להיות פוסט מובן.

עמכם הסליחה.

(תגובות תמיכה יתקבלו בברכה)

"זאת אכן אותה הארץ,

זו אותה האדמה

ואותה פיסת סלע

הנצרבת בחמה.

ומתחת לאספלט

לבנייני הראוה

מסתתרת המולדת

בישנית וענוה...."

קום והתהלך בארץ \מילים: יורם טהרלב, לחן: יאיר קלינגר

ואפילו היה בי רצון לותר,

מין הרגשה רעה כזו.

אבל ידעתי שאין דבר כזה,

צדקתי.

היה טיול מדהים,

קצר מידי,

חם מידי,

רגשני מידי (במידה מסוימת),

אבל מדהים.

זו תנועה כזו מעולה,

אנשים כאלה אדירים,

(קומונרים וחניכים כאחד).

אני מתה כבר לקורס מדצ"ים!!!

הולך להיות בן פרוצה!

אבסואן איז אייל אין קראב.

כמובן שאתם מדהימים,

כל אחד (ולשם שינוי גם אחת!) מכם.

עשיתם לי את החופש,

את הנשימה לרווחה הזאת.

והיה לי הכי טוב ומטונף ביקום.

אבל פתאום לחזור הביתה,

וה I told you so הזה,

ובדיוק כמו שראיתי את זה קורה,

מבאס וכואב.

לא הספקתי אפילו לחזור הביתה.

מסביבי שמעתי את הנשימות הכבדות של הישנים,

את הפצפוץ האקראי ממדורת השמירה,

ליחשושים קלים מידי פעם, לעיתים צעקה או צחוק.

זרקנו אבנים לכיוון הירח, אולי נפגע והתפאורה תיפול.

דיברת על הנפילות האלו, על הדברים הטובים,

סיפרת על הבחירות שלך, על בחירות אחרות.

ראית את האגרסיביות שבה האבן מושלכת מידי,

לא היית צריך שום רמז אחר.

אתה כל כך אדיוט ואני כזאת טיפשה,

ובדיוק כשהיד שלך חיבקה אותי בין שקי השינה,

כשהרגלים התערבבו והבטן נצמדה לגב,

רבנו שוב מה יותר עדיף עד כדי נשיכה.

אבל לא היה כלום.

וזה טוב ורע.

וזה מה שרציתי.

(גם וגם).

לא בא לי!

לא בא לי!

לא בא לי!

לא לחזור לתוך כיתה מצחינה,

לשבת ו"ללמוד",

עד שהתחת יקבל צורה מרובעת!

לא בא לי!

לא ספרים ומחברות, ציונים ומבחנים,

לא את אותם נושאים משעממים!

לא בא לי!

לא לדאגה האובססיבת הזאת,

לא לחיפוש האינטנסיבי והאדיוטי הזה.

פשוט לא בא לי,

אם רק יכולנו לטייל כל החיים,

ללמוד מהנסיון ולא מהאינטרנט,

להפסיק ללמוד על כ"כ יבש.

כ"כ לבד, כ"כ מנוכר ומתיש.

בא לי כל היום לשבת בחוץ,

עם כולם.

לחיות באביב מתמשך,

וכשיגיע החורף לעבור למקום אחר,

מקום חדש.

אפילו שזה לא ריאלי.

"כאן השמש לא תכזיב."

נצלו את החופש,

כל רגע ממנו,

אפילו שאין מה לאכול!

קחו הכל בקלות,

אל תשקעו בעצבות רגעית,

כשזה יגיע תנערו את עצמכם,

תסתכלו מסביב ותחפשו את כל הדברים

שהופכים את החיים האלו ליותר ממושלמים,

דברים כואבים,

עצובים,

ומדכאים,

עוברים.

היופי הזה,

הנוף עוצר הנשימה,

היכולת הזאת לנשום,

האהבה,

בין בני זוג,

למשפחה,

לחברים הכל כך טובים,

למוזיקה,

חברים,

אין טוב יותר מזה.

וזה נשאר לנצח.

אוהבת המון,

מתגעגעת,

אני.