"אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי.."

זה מתבקש שאני אכתוב שישה מליון נרצחים יהודים,

אבל לא. לרגע אחד אני מוחקת את המספר הזה,

את הטלאי הצהוב, את מגן הדוד על הזרוע.

שישה מיליון נרצחים בני אדם.

בני אדם.

אבל גם זה היה מתבקש,

גם את זה מספרים לנו כל שנה מחדש.

אולי הפעם אני לא אחזור על עצמי?

לא אחזור על רבים שסיפרו את אותם דברים,

היום ובכלל.

"..לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר להזכיר לה,
ואשיר גם באוזניה
עד שתפקח את עיניה.."

הנה עומד מלפני אדם זקן,

כשהיה בן שמונה עשרה בערך שקל 35 ק"ג.

כיום, הוא עומד על שתי רגלים בידיים רועדות ובאומץ רב מספר את הסיפור שלו,

לא משמיט אף פרט! שום דבר.

בכל כוחי אני מנסה להקשיב לו,

מבעד לליחשושים,

מבעד לבכי התינוק,

מבעד לצילצולי הטלפונים המעצבנים (מה כ"כ קשה לשים על שקט?!?!),

מבעד לכניסת ויציאת הילדים, בריצה ובקפיצות,

מבעד לדלת החורקת ברעש בלתי נסבל,

מבעד לידיים משולבות,

מבעד למחשבות שהטרידו אותי כ"כ בשבוע האחרון,

מבעד לרצון הטבעי ביותר להיכנע לשיעמום,

אני מחליטה להקשיב.

בכעס אני מעיפה מבט בכל הגורמים להפרעת הקשב שלי.

אם לא נקשיב עכשיו, מי יספר אחריו?

מה נעשה בעוד כמה שנים, כשיבואו ניאו נאצים מולנו ויגידו שהמצאנו את הכל,

לא יהיו לנו את אותם ניצולים, שיחשפו את המספר המצמרר על היד ויספרו על העשן השחור מהארובה.

מה נוכל להגיד?

ש"הייתה שואה! היינו בטקס! היה את ההוא שסיפר אבל לא הקשבתי כי בדיוק X סיפרה לי על מה שהיה אתמול!"

אנחנו מכחישים את השואה לאט לאט בעצמנו יקירי.

לא יעזרו מצבות, מוזיאונים, אתרי הנצחה.

אנחנו העדויות שיעברו הלאה.

אני לא אזכה לספר את הסיפור של המשפחה שלי לעולם,

בדיוק מהסיבה הזאת,

אף אחד לא טרח להקשיב לסיפורים לפני שנעלמו מתחת למצבת שיש.

לסבא שלי, לא היו סבא וסבתא. הם נרצחו בשואה.

איפה? אני לא יודעת.

באיזה שלב? אני לא יודעת.

דודה שלו והמשפחה שלה גם נרצחו? אני לא יודעת.

איך קראו לבני הדודים שלו בפולין? אני לא יודעת.

גם הוא לא יודע.

איזה מין חוסר ידיעה מזוויע זה?

איך אדם יכול לחיות בלי לדעת?

למה?

אני לא אזכה לספר את הסיפור של המשפחה שלי לעולם,

לכן אני אספר סיפורים של ניצולים אחרים.

ואעביר אותם בדיוק המירבי שאוכל לילדים שלי, לנכדים ולכל מי שירצה לשמוע.

בתקווה שהם יעשו דומה.

כאן נכנס התפקיד שלנו.

הנוער החדש.

אין על מה לכעוס,

לא על הליחשושים,

לא על בכי התינוק,

לא על צילצולי הטלפונים המעצבנים,

לא על כניסת ויציאת הילדים מהאולם, בריצה ובקפיצות,

לא על הדלת החורקת ברעש בלתי נסבל,

לא על ידיים משולבות,

לא על המחשבות שהטרידו אותי כ"כ בשבוע האחרון,

לא על הרצון הטבעי ביותר להיכנע לשיעמום,

אלה החיים,

החיים שיצרו לנו הגיבורים שיצאו בחיים מזוועות שלא נוכל בכלל לדמיין.

האנשים שהיו חלשים כל כך פיזית,

וחזקים כל כל מנטלית.

היינו יכולים עכשיו לחיות אחרי אובדן לא נורמלי שכזה,

וליצור חיים חדשים?

זה מה שעושה אותם גיבורים.

אז לא נשקיט את החיים, לא נעצור אותם אפילו לא לזיכרון.

כן,

ניתן את הכבוד הראוי.

לא נשכח ולא נסלח לעולם.

נקשיב בלב מלא.

נשיר את התקווה בראש מורם, בקול חזק ויציב.

נישאר כאן,

כי אין לנו ארץ אחרת.

בשום מקום בעולם.

זו חלקת האלוהים הקטנה שלנו,

נילחם עליה אנחנו,

אף אחד לא יעשה את זה במקומנו.

אנחנו אותו נוער שיחזיק ויחזק את הקירות המתמוטטים של הארץ שלנו.

אף אחד לא יעשה את זה במקומנו.

גם אם אשאר אני לבד כאן,

אני אחכה עד שאהיה בהחלט האחרונה,

רק אז,

אכבה את האור.

עד אז.

אני אשמור אמונים,

לפיסת אדמה שאני קוראת לה בית.

הבית שלי.

הבית שלנו.

"..אנשים שאיש לא מכיר
אין אפילו בית שיזכיר.." -  אפר ואבק\ פוליקר

"...ולכאורה עסקנו בשלנו
רק בשלנו
בלי לבקש גדולות ונצורות.." - נחמה \ רחל שפירא

גם כי אלך בגיא צלמוות לא ארע רע כי אתה עימדי
שבטך ומשעיניתיך המה ינחמוני .

רק חומר למחשבה,

מהראש שלי לשלכם.

אוהבת המון,

זה לא משנה אם בכיתם או לא,

כשבאמת אכפת לכם,

אתם זוכרים.

שיהיה משמעותי.

3>

אני.

אני מזהירה מראש,

אני על 7 שעות שינה בספירה כוללת של הארבעה ימים האחרונים,

אז סביר ביותר שזה לא הולך להיות פוסט מובן.

עמכם הסליחה.

(תגובות תמיכה יתקבלו בברכה)

"זאת אכן אותה הארץ,

זו אותה האדמה

ואותה פיסת סלע

הנצרבת בחמה.

ומתחת לאספלט

לבנייני הראוה

מסתתרת המולדת

בישנית וענוה...."

קום והתהלך בארץ \מילים: יורם טהרלב, לחן: יאיר קלינגר

ואפילו היה בי רצון לותר,

מין הרגשה רעה כזו.

אבל ידעתי שאין דבר כזה,

צדקתי.

היה טיול מדהים,

קצר מידי,

חם מידי,

רגשני מידי (במידה מסוימת),

אבל מדהים.

זו תנועה כזו מעולה,

אנשים כאלה אדירים,

(קומונרים וחניכים כאחד).

אני מתה כבר לקורס מדצ"ים!!!

הולך להיות בן פרוצה!

אבסואן איז אייל אין קראב.

כמובן שאתם מדהימים,

כל אחד (ולשם שינוי גם אחת!) מכם.

עשיתם לי את החופש,

את הנשימה לרווחה הזאת.

והיה לי הכי טוב ומטונף ביקום.

אבל פתאום לחזור הביתה,

וה I told you so הזה,

ובדיוק כמו שראיתי את זה קורה,

מבאס וכואב.

לא הספקתי אפילו לחזור הביתה.

מסביבי שמעתי את הנשימות הכבדות של הישנים,

את הפצפוץ האקראי ממדורת השמירה,

ליחשושים קלים מידי פעם, לעיתים צעקה או צחוק.

זרקנו אבנים לכיוון הירח, אולי נפגע והתפאורה תיפול.

דיברת על הנפילות האלו, על הדברים הטובים,

סיפרת על הבחירות שלך, על בחירות אחרות.

ראית את האגרסיביות שבה האבן מושלכת מידי,

לא היית צריך שום רמז אחר.

אתה כל כך אדיוט ואני כזאת טיפשה,

ובדיוק כשהיד שלך חיבקה אותי בין שקי השינה,

כשהרגלים התערבבו והבטן נצמדה לגב,

רבנו שוב מה יותר עדיף עד כדי נשיכה.

אבל לא היה כלום.

וזה טוב ורע.

וזה מה שרציתי.

(גם וגם).

לא בא לי!

לא בא לי!

לא בא לי!

לא לחזור לתוך כיתה מצחינה,

לשבת ו"ללמוד",

עד שהתחת יקבל צורה מרובעת!

לא בא לי!

לא ספרים ומחברות, ציונים ומבחנים,

לא את אותם נושאים משעממים!

לא בא לי!

לא לדאגה האובססיבת הזאת,

לא לחיפוש האינטנסיבי והאדיוטי הזה.

פשוט לא בא לי,

אם רק יכולנו לטייל כל החיים,

ללמוד מהנסיון ולא מהאינטרנט,

להפסיק ללמוד על כ"כ יבש.

כ"כ לבד, כ"כ מנוכר ומתיש.

בא לי כל היום לשבת בחוץ,

עם כולם.

לחיות באביב מתמשך,

וכשיגיע החורף לעבור למקום אחר,

מקום חדש.

אפילו שזה לא ריאלי.

"כאן השמש לא תכזיב."

נצלו את החופש,

כל רגע ממנו,

אפילו שאין מה לאכול!

קחו הכל בקלות,

אל תשקעו בעצבות רגעית,

כשזה יגיע תנערו את עצמכם,

תסתכלו מסביב ותחפשו את כל הדברים

שהופכים את החיים האלו ליותר ממושלמים,

דברים כואבים,

עצובים,

ומדכאים,

עוברים.

היופי הזה,

הנוף עוצר הנשימה,

היכולת הזאת לנשום,

האהבה,

בין בני זוג,

למשפחה,

לחברים הכל כך טובים,

למוזיקה,

חברים,

אין טוב יותר מזה.

וזה נשאר לנצח.

אוהבת המון,

מתגעגעת,

אני.

זה לא שרע לי,

להפך,

אפילו ממש טוב לי.

נהדר.

מדי פעם,
רק מדי פעם זה בסדר
להיות קצת לבד כשיודעים
ושיש לאן לחזור
ויש עוד זכות לבחור,
הקולות בתוך ראשך כל השעות
ושתי עינייך פתאום למטה,
שם אין אור.

פשוט לא שלם.

מין תחושה של זמן מבוזבז,

אין שומדבר ששווה לחיות או למות למענו.

(רק באופן מטפאורי)

אך איזה נוח שאפשר
להיכנע כבר מעכשיו
רק מתחושות יום עצוב של סתיו,
שאתה ממשיך לשווא.
אין סימנים וכלום לא משתנה.

איך אפשר לחיות בעולם כזה?

שהחינוך הוא לא ליצור דיאלוג,

אלא להתעלם מעוברים ושבים.

לחושב קודם כל על ה"עצמי"

ורק אז על האחרים והסביבה.

איזה מין דבר זה?

למה חייבים לקבל כל מרות,

כל פקודה מלמעלה,

גם דברים שלא מתאימים לי.

את זכות הבחירה החופשית.

אני מתה כבר לחיות כאילו כלום.

איזה נוח שאפשר
שני עולמות לך, תבחר.
האחד מובן ואין בו סוד,
האחר קצת פחות,
אליו אתה נכנסת בכל זאת.

אז מה אם הוא ד"ר?

שקודם כל יהיה בנאדם,

אני מכירה אנשים שלא סיימו תיכון

יותר אנושיים ממנו,

אז מה אם הוא השכיל וישב ולמד?

יש אנשים שלמדו על בשרם ולא מהדפים,

לא קיבלו תואר וחכמים לא פחות.

אל תחנך אותי לסנוביזם החרטטני הזה.

זה יגיע. זה יגיע. זה יגיע.

ריקנות הופכת לפחד מחולשות
שממשיכות להתקיים,
ואז נדמה, לא טוב כאן המחר,
המקום הפך לזר,
קורבן של עצמך כל השעות,
אתה אילם מול שקט מאיים.

עוד מעט טיול פסח,

אין לי ציפיות,

זה מאכזב.

אבל יש לי יומן של התנועה הקיבוצית!!!!!

(האהא יעלי! לא רק לך יש!)