למה אני מחזיקה את הבלוג הזה בין כל דפי האינטרנט?

למה אני כותבת בו מידי פעם? לי ברור בהחלט שהוא נועד בשביל תשומת הלב שהוא מחזיר,

כל מילה שאני אכתוב כאן, תשפיע במישה כזאת או אחרת על אדם אחר,

אם כתבתי עליו סביר שהוא חשוב לי או לפחות לוקח חלק משמעותי בחיים שלי.

אבל בדר"כ טקסט שנכתב בבלוג נכתב מהבטן ונוטה להיות פוגעני, לא תמיד בכוונה רעה.

זה נהיה גם מי תא דואר, ל"מכתבים שלא נשלחו", המון מונולגים, המון מילים שלא יאמרו לעולם,

למרות שודאי כבר הרצנו אותן אלפי פעמים בראש, ונכון לפעמים זה נהדר שיש לאן להוציא אותן,

אבל שכחנו כבר איך כן לדבר. אין סודות מאחורי הגב, אבל גם אין דיבור פנים מול פנים.

אז כן, אין ספק שלכתוב שרע לי וכואב או קשה גורר תגובות מספקות של יתר אהבה.

אבל איזו מין אהבה? גם אדם שיכור אוהב את כל מי שהוא פוגש, אבל חוצמזה כלום, אני בספק אם את השם שלו

הוא זוכר. העיקר הוא אוהב.

איך פגענו במשמעות של המילה הזו?, אין דבר יותר טהור מאהבה. אין דבר יותר פוגע וכואב.

אם אנשים יכולים לאהוב אותי ואני אותם אז הם גם יכולים לפגוע בי.

"ההפך מאהבה היא אדישות".

 מצטערת,

מהיום אם יש לי משהו להגיד הוא נאמר,

מי שרוצה לשים לי מנעול על הפה מוזמן לסתום את האוזניים.

אני אמשיך לכתוב למגירה, מי שמעוניין לקרוא אותי מוזמן לדפוק בדלת, להיכנס לחדר ולקרוא עד שיכאב לו הראש.

אני משאירה אך ורק את הפוסט הזה,

עם העקרונות שלי לחיים כרגע, עם האירוע האחרון ועם הפרידה הזו.

- תחייו כאילו כל יום הוא הראשון שלכם, אל תתעלמו מהעתיד, תשכחו את העבר ותהנו מהנסיעה.

- אם אתם רוצים, זה יצליח.

- תמיד תזכורו שההורים שלכם חייבים לכם רק קורת גג ופרוסת לחם עם מים, תודו להם על כל מה שהוא מעבר. אתם חייבים להם הרבה יותר.

- תהיו פעילים, בכל דבר שעושה אותכם מאושרים, בכל דבר שאתם מאמינים בו. אל תוותרו לחיים.

- הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, אל תתכוונו.

- תשמרו על החברים שלכם, הם הדרך של אלוהים להתנצל על המשפחה שלכם.

- אל תעשו דברים כי "ככה כולם", רק דגים מתים שוחים עם הזרם, או מתבגרים מפגרים.

ול"ג בעומר

"למה שיהיה לך אכפת?"

למה שלא יהיה לי אכפת?

"כי את לא מכירה אותם".

כל אתמול התחננתי שירשו לי להישאר עד הבוקר,

שמחתי כ"כ כשהם הרשו.

כל הלילה התחננתי שיגיע הבוקר.

זה היה מאלוהים,

שתיתי בריזיר וחצי בירה,

הקאתי את הכל,

נשארתי שפויה.

לחברים שלי אני כבר לא דואגת,

מילא שהם גדולים בגוף,

הם גם יודעים לשתות ולדאוג אחד לשני

ולעצמם.

אלו הילדים הפיצפונים האלה,

שלא קטנים בגיל,

אבל משחקים אותה.

אם הייתם רואים מה שראיתי,

את הרעידות מקור,

את הפרנויות,

את הבכי והדמעות,

את הצורך בעוד,

ועוד.

את ההרס העצמי הזה.

היה כ"כ כיף,

אוכל, גיטרה, מדורה, שתייה קלה.

לא צריך יותר,

לא רציתי לרוץ ממדורה למדורה,

להחליף עידכונים עם בדיוק השלושה היחידים

שהיה להם אכפת מתוך כל העשרות האחרים.

לא רציתי לנקות בנות שאני בכלל לא מכירה מהקיא של עצמן,

לא רציתי להרגיע אותן שלא קרה כלום (למרות שעמוק בלב התפללתי שבאמת לא קרה).

רציתי גם לשבת סביב המדורה עם החברים שלי,

להתחיל עם בחורים ולהיות נקייה ויפה כמו הבנות האחרות.

אבל אם לא אני אז מי?

"תהיה אתה השינוי שאתה רוצה להיות בעולם"

אולי בשנה הבאה.