כל חיי, נמנעתי מלשתף את הורי בקורות אותי. גם כשעברו עלי ימים קשים בבית הספר כשמלכי הכיתה הטילו עלי "חרם חברתי" דאגתי לפני כניסתי הביתה למחוק את העצבות מפני, ולהתנהג בבית כאילו כלום לא קורה. ותמיד התקיים בי מאמר חז"ל, "אחר המעשים נמשכים הלבבות" וכשהייתי בבית, שקוע בלשחק עם אחי ואחיותיי נשכחו ממני צרות היום.
וכך גם בהרהורי הכפירה, דאגתי בקנאות להשאיר את הורי מחוץ לתמונה ולהתמודד לבד, בבית, הייתי אותו שבתאי הצדיק שאמונת השם בוערת בו כלהבת אש.
את ההתעסקות האובססיבית שלי בעניינים שקשורים באמונה הם ייחסו לסקרנות היתירה שירשתי מהם, ולא ראו בה איום שכן "מי שבודק באמת" מגיע למסקנות הנכונות, שהרי לתורתנו יש בסיס איתן להישען עליו..

כך שבאופן הכי טבעי שבעולם כשהגעתי לפרקי, על גבול גיל העשרים, החלו הורי בתכנון עתידי. בדמיונם ראו אותי הורי מתחת לחופה, נישא כדת משה וישראל לבחורה צנועה וחסודה. "אתה כבר גדול" העירו הורי, "וראוי שתיתן את הדעת על עתידך". "כשאדם שרוי בלא אישה הוא שרוי בלא תורה" אמר אבי, "התורה ´חצויה´ כשלומדים אותה שלא בטהרה" הוסיף.

אני, שעתידי היה נראה לי מעורפל מתמיד, חששתי להכניס את עצמי למחויבויות כובלות, "אני צעיר מדי", אמרתי והשכחתי מהורי לתקופת מה את הצורך הדחוף בנישואין.
לא ארכו הימים, ואל אבי החלו זורמות בזו אחר זו הצעות לשידוכין, "אינך יודע מה אתה מפסיד" הפציר אבי כמתחנן. "מי יודע" הוסיף, "אולי אתה סוגר לעצמך את המזל".

וכך, יום אחר יום, כמעט בכל הזדמנות שיצא לנו להתראות, היה אבי משדל אותי לחדול מסירובי הנחרץ להיפגש עם בחורות לצורך נישואין, עד שנשברתי. "די", אמרתי בלבי, "מוטב שאבלה שעה או שעתים בקרבת בחורה ואדבר אתה על נושאים מעניינים, ולא עם אבי שלא מפסיק לדון אתי על הצורך הדחוף בלהינשא".
וכך מתוך אילוץ נתתי את אישורי. כצפוי, לאחר יומיים, הגיע אלי אבי קורן מאושר, וסיפר לי על פגישתי הצפויה. "היא בחורה יפה מוכשרת וחכמה, אשת חיל מבית טוב, ואפילו נדוניה מכובדת באמתחתה. הוא השאיר לי מספרי טלפון לבירורים ונפרד ממני שמח וטוב לב.
התקשרתי למורה הצדקנית שלא חסכה בשבחים, לחברות הטובות, שגם הם היללו קילסו ושיבחו את המיועדת, ואפילו לבנות מבית ספרה, אליהם הגעתי בתיווך חברי ואחיותיהם, התקשרתי.

כיוון שהייתי בור בהלכות פגישות, נטלתי עיצה מן החכמים, וכך הפכו הפגישות לשיחת יומי. כל חבר ש"היה בסרט" נחקר על ידי לפירטי פרטים. מה אומרים ובעיקר מה "לא" אומרים, איך אומרים ומתי. הכל. לא שהתכוונתי להיצמד לכללים הנוקשים אבל היה חשוב לי להיות בעניינים.

גיליתי שאסור לדבר עם המיועדת בלשון נוכחת, אסור לומר דברים המקרבים בין הלבבות, ובכלל כמעט אסור לדבר.
חברי, שהבחינו בקלות הדעת שלי, פחדו מ"פאשלות" "שלא תרגיש שם יותר מדי משוחרר" אמרו, "זה יכול להתפרש לא נכון". "תגיד מה אתה לא מתרגש?" שאל חבר ותיק שלי, "לא" השבתי, "ממה בדיוק יש לי לפחד, הרי אני לא הולך לשחק אותה, אני הולך להיות מה שאני".

ככל שההתעסקות בפגישות גברה, נכנסתי לזה יותר ברצינות. פתאום פרחו להם מחשבות הכפירה. ופתאום שוב נעשה ברור לי שאני הולך להקים בין כשר ונאמן בישראל, מה יהיה אחר כך? אלוהים יודע.

הפגישה הראשונה התקיימה בלב השכונה החרדית "מאה שערים" בביתו של חבר טוב של אבי שהיה כבן בית בבתינו. אליה הגעתי כשאני מחויט ומעונב, וכולי אשרת חגיגית.
הקדמתי בעשר דקות, ופתאום על מפתן הדלת נזכרתי בעצת חברי שאמרו שאני צריך לאחר בחמש דקות כדי לא להצטייר כדייקן מתרגש. ואז הגיע הטלפון הגואל מאחד מחברי שהעסיק אותי בחמש עשרה הדקות שנותרו. גם הוא קצת התפלא על הקלילות שלי ואמר ש"זה לא טבעי שלא מתרגשים" ואני בשלי, נינוח ומאושר.

נכנסתי לבית, שם גער בי בעל הבית על האיחור שהיה "לא במקום" מבחינתו, "היא הייתה פה, ושלחתי אותה לעשות סיבוב, כי זה לא מתאים שהיא תגיע לפני הגבר" אמר בעל הבית. "טוב נמתין קצת לא יזיק", אמרתי.
כעבור דקה, אחרי שכבר התמקמתי במעמקי הכורסא הספוגית, הגיע הנערה, והיא אישה נאה מאוד. כשהיא התיישבה, והבנתי שאני אמור להתחיל לדבר "כי לבנות אסור לפתוח את השיחה" קצת התרגשתי. על מה אני אדבר אתה? מה אני יגיד לה? חשבתי בלבי.

ראשית שאלתי לשמה (הייתי אמור לדעת ושכחתי) התעניינתי במקום לימודיה, וקצת בתוכניותיה לעתיד, וזהו. פתאום לא היה לי עוד על מה לדבר. בצעד אמיץ, פתחתי את לבי בפניה, ואמרתי לה, שכל האיסורים המסייגים האלה מבלבלים אותי, אני רוצה לדבר על הכל, "אצלי אין חוקים" אמרתי. ואז גלשנו לנושאים אישיים. דיברנו על תחביבים על יצרים ועל הכל, דיברנו אפילו על הבית, ובסופו של דבר גם על זה שלא נראה לי שיש סיכוי שנתחתן. מצאתי עצמי בעיצומו של נאום נלהב על חשיבותה של אם הבית, ועל המשמעויות הרבות שלה.
בשלב מסוים אפילו שאלתי איך היא מרגישה עם זה שבעלה לעתיד, יאמר בוקר בוקר "מזל שאני לא כמו אישתי" "ברוך שלא עשני אישה". תחילה היא שלפה את ההסברים בהם הלעיטו אותה משחר נעוריה, אבל מהר מאוד היא הבינה שאין להם שחר, ושלאישה ביהדות יש מקום נחות. "למה אני הוא זה שצריך לפתוח בשיחה?" הקשתי כמעט בזעם, מה את עילגת?
כשהבנתי שחרגתי מדי, ואמירותיי יכולות להתפרש כאמירות כפירה, עשיתי "אחורה פנה" ושלפתי הסברים מנומקים יותר על חלוקת התפקידים שיש בין האיש לאישה, שלא בהכרח מעידים על נחיתות האישה.
כדי להישמע אמין, קצת התרעמתי על הגישה הסלחנית שהיא גילתה לסגנון השאלות שלי. "מותר לשאול" אמרתי, "אך השאלה "איך" שואלים" כהנחה מוקדמת יש להניח שה´ אל אמת וצדק, אצלו אין קיפוח, אין איפה ואיפה, השאלה היא איך זה בדיוק מסתדר, נו נו, אתה או שאפשר או שאי אפשר להסתדר, אבל זה ממש לא משנה את תפיסת העולם.

"מה נעשה כשיהיה בנינו וויכוח מי יכריע?" שאלתי, "מה זה מי יכריע? היא שאלה רטורית, כל אחד יציע את עמדתו וכך נקבע". ואם שום צד לא השתכנע? הרי אנחנו הולכים לחיות יחד עשרות שנים וסביר שעם הזמן ייווצרו וויכוחים שבסוף נאלץ לקבל בהם הכרעה מבלי שנגיע להסכמה" הוספתי לשאול. "ברור שהגבר אומר את המילה האחרונה בבית", השיבה. "ואת לא חוששת שכבודך ירד בעיני בעלך כאשר בכל פעם את נשמעת כילדה טובה להוראותיו?" שאלתי. "לא" היא השיבה. "אני חושב שכן" אמרתי, אתה לא יכול לדרוש מאדם לכבד ולהתייחס כשווה בין שווים לאדם שכפוף לו, ככה זה בן אדם, כשמתגמשים מולו, הוא מתנשא, מה לעשות".
ואז שוב, הבנתי שנכנסתי למלכודת, ומהר מאוד חילצתי את עצמי ממנה באומרי, השאלות והבעיות הם תיאורטיות, הרי עובדה היא שמאות בתים קמו ויוקמו על טהרת השוביניזם, והזוגות חיים באושר. שוב זה ש"איך בדיוק עושים את זה", זה בגדר תעלומה, לא הופך את זה לבלתי אפשרי.

השיחה הייתה אמורה לארוך מקסימום שעה, ובפועל ישבנו ודיברנו קרוב לשלש שעות, בשלב מסוים, התעייפתי, והורתי על סיום השיחה. היא סיננה שלום חרישי, ויצאה.
אני נשארתי עם בעלי הבית כדי להסביר "למה" אני כל כך לא רוצה אותה.

כשיצאתי והדלקתי את מכשיר הפלאפון, המתינו לי בתא הקולי חמישה הודעות עצבניות, "מה לא הדלקת את הפלאפון שלך כשיצאת?" "מה אתה עד עכשיו בפגישה? אתה נורמלי?" החזרתי טלפונים, קבעתי להיפגש עם חברים וביליתי שעות בדיונים על הפגישה. "לא עושים כזה דבר" אמרו לי חברי "הפגישה הראשונה צריכה להיות שעה לכל היותר אסור היה לך לעשות כזה דבר" אך שיחת טלפון מהשדכן שהגיע אלי על רקע הצעקות של חברי, הרגיעה אותי. "היא רוצה, מה בדיוק להגיד לה?" הוא שאל, "תגיד לה שהיא בחורה מקסימה, ורק שאנחנו פשוט לא מתאימים, מה אני צריך ללמד אותך?" "אבל למה, למה אתם לא מתאימים?" שאל השדכן. "ככה" "אל תתקשר כאילו אתה רוצה לדעת מה להגיד לה ובאמת כל מה שאתה רוצה לעשות זה לנסות לשכנע אותי, לא הלך לא הלך" אמרתי.

הורי קיבלו את הבשורה מאוחר יותר, ולא התאכזבו. "העיקר שאתה מסכים עקרונית להיפגש, השידוך כבר יבוא", אמרו.

בדיוק באותן ימים, הגיע אלי הצעת עבודה מפתה, להיות "רשם" בישיבה. רשם, כשמו כן הוא, רושם בחורים לישיבה. העבודה תפריע אותי מלימודי, אבל האי עבודת קודש, שגם שכר נאה בצידה כך שהיה קשה לי לסרב. הישיבה הייתה מיועדת לצעירים מבני עדות המזרח, שסיימו "ישיבה קטנה", ועכשיו הם בדרך ל"ישיבה גדולה שכן בישיבות האשכנזיות מקפידים לא לעבור את מכסת ה20%- ספרדים. ישיבה שעוברת את המכסה נחשבת ל"לא מוצלחת".

בישיבות החשובות כמו "פוניב´ז" "חברון" ועוד, מתרכזים כל ה"מוחות" מעולם הישיבות האשכנזי, ויתר הבחורים ה´פחות´ נחשבים לומדים בישיבות קטנות יותר. מכיוון שלישיבות החשובות לא ניתן לקבל את כל הבחורים החשובים מבני עדות המזרח, נוצר מצב שבו יש בחורים מוכשרים ללא ישיבה חשובה. אלה, מוצאים עצמם בישיבות אשכנזיות פחות חשובות, ושם הם מככבים כבחורים הטובים ביותר.

(מכאן אגב באה השמועה הרווחת, שהספרדים הם הטובים שבישיבות האשכנזיות. לא מדויק, הספרדים הם הטובים שבישיבות האשכנזיות ה´לא טובות´ שכן הטובים שבאשכנזים לא לומדים שם.)

את הבחורים האלה, שאפנו לקבץ יחד. וליצור מהם ישיבה לאשכנזים מבני עדות המזרח.

מתוך השטח הבנתי שאין דרך לגייס אותם לישיבה, אם לא שיהיה ממנה ריח אשכנזי.

אני מצדי הקפדתי על כל גינוני האשכנזיות, דברתי ב´לשון הקודש´ והשחלתי למשפטים, עם או בלי קשר, מילים מפורסמות מאידיש.

תחילה הייתי מדבר אתם ב´לימוד´, והפערים שהיו בנינו, גם בגלל הגיל, היו בשבילי יתרון גדול. לאחר מכן הייתי גולש לדבר על עולם הישיבות, על הראיה שלי אותו מבפנים כבן לעדות המזרח. על קשיי ההסתגלות.

על השאלה ´נו אז למה ´אתה´ בישיבה אשכנזית´ עניתי שאני כבר שם, וכשבחרתי לאיזה ישיבה ללכת לא היה לי השכל שיש לי היום.
וכעיקרון צדקתי, מצב הספרדים שלא יודעים להתאקלם בישיבות האשכנזיות הטובות הוא גרוע. בישיבות מהסוג הנחות, אין לבחורים הספרדים בעיה להסתגל, הכישורים שלהם מחפים על הכל. אבל בישיבות חשובות ששם יושבים טובי המוחות, קשיי ההסתגלות מורכבים ומסובכים.

גם אני, כך אמרתי, הייתי הרבה יותר ממה שאני היום לו הייתי מתמקד בשיעור א´ רק בלימוד. החודשים הראשונים שלי בישיבה היו בשבילי סיוט, אכלתי הרבה קש כדי להוכיח שאני שווה על אף ששם משפחתי לא מסתיים ב´צדיק סופית´.

אני כיוון שהסתובבתי בכל הישיבות הקטנות הספרדיות כדי לשכנע, נעשתי למן סמל הספרדי המצליח בישיבה אשכנזית, כך שהייתה לי קצת השפעה.

ההתרוצצויות במהלך חודשי העבודה הפריעו אותי מלימודי, כל היום הייתי עסוק בלדבר. אם לא פנים מול פנים, אז בטלפון. אם האבא של הבחור, או עם הראש ישיבה שלו, כל הזמן, עד אפיסת כוחות.

בשלב מסוים הגעתי למסקנה שאי אפשר לעבוד כל היום. ושיום העבודה מתחיל ב 11:00 בבוקר ומסתיים ב 21:00 אז היה לי יותר זמן לעצמי.
וכפי שכבר אמר פרעה "נרפים הם נרפים" מייד כשנרפתי קצת מהעבודה התחלתי לחשוב על מה עושים בשעות הפנויות. ללמוד לא בא בחשבון, כבר היה סוף זמן, וגם לא היה כח.

היינו יושבים במשרד, מזמינים ארוחות (אלף ש"ח לשבוע) ומפטפטים.

יום אחד הציע חבר בצחוק, "אולי נלך לקולנוע?" כולם דחו אותו על הסף, ורק אני חשבתי, נו בעצם למה לא? נלך, נראה פעם מה זה.

הנהג, שהיה גם חברי הטוב, היה איש סוד. אני אמרתי לו שאני רוצה שהוא יסיע אותי לקניון ונלך לקולנוע. הוא קפץ על המציאה. "אם אתה בא אני בא" הוא אמר. כשהגענו לשם קצת רעדו לי הרגליים, הרגשתי לא נעים ללכת לקנות כרטיס, ושלחתי אותו.

"מה לקנות?" הוא שאל, "מאיפה אני יודע?" עניתי, "מה שבא, תגיד לה משהו יפה". הוספתי.
כשהוא חזר עם הכרטיסים, התגנבנו בזריזות. נער בשנות העשרים לחייו ניגש אלינו באדיבות והוביל אותנו לחדר מס´ 3 שם הוקרן הסרט "המומיה" כשהבנתי שהפרסומות הם לא חלק מהסרט, יצאתי החוצה לקנות לנו מיני מתיקה ושתיה.

לקחתי את הסרט קשה, הג´וקים שיצאו להם ברבבותיהם מהאדמה הפחידו אותי. אפי´ צעקתי פעם אחת בקול ´אימלה´ במהלך הסרט.
בכלל, בכל פעם שמישהו קיבל מכה, הייתי נוגע לעצמי באותו אזור, וממשש אותו כאילו מישהו מאיים עלי להכותני.

וכך מאותו היום נעשה אצלינו מנהג של קבע ללכת לקולנוע. עד שכבר לא היה מה לראות בקולנוע, הכל ראינו.

במקביל העבודה תפקדה כמו שצריך, אט אט התקבצה לה קבוצה ראויה של בחורים שמתעתדים להיות הדבר הבא של עולם הישיבות, ספרדים מישיבה ספרדית, עם גינונים אשכנזיים.

בכסף הרב שהרווחתי קניתי מחשב נייד, בשעות היום הוא שימש לכתיבה. ובשעות הלילה היינו-אני וחברי הטובים-מחברים אליו כונן ´די וי די´ ורואים סרטים. גם כרטיס ´טי וי´ קניתי, כך שיכולתי לצפות שידורי הערוץ הראשון והשני.

הייתה לנו בעיה עם האנטנה, כל פעם היינו אמורים להחביא אותה במקום אחר.

כשכולם בישיבה חיפשו בנרות בית קפה שאפשר יהיה לצפות בו בשידורים מארה"ב בזמן אסון התאומים, אנחנו ישבנו בחדר, כשהתריסים מוגפים, מחוברים לאוזניות, כן, גם מפצל לאוזניות ו´קבל-מאריך´ להם, היה לי. וצפינו בשידורים בנחת.

´הסרט היומי´ קראנו לזה, כל יום סרט.

בשלב מסוים שיכללנו את השיטה, במקום לצפות בחדר ולחשוש כל שניה מזה שאמור לדפוק בדלת. השגנו מפתח של בית כנסת סמוך, ושם, למול היכל השם, צפינו בסרטים.

ראשית עברנו על כל הסרטים הישראלים, צחקנו כמו מטורפים. לאחר מכן עברנו לסרטים הוליוודיים, סרטי פעולה דברו אלינו יותר מכל.

ואז, תוך כדי שיטוט בחנות להשכרת סרטים, אני מחליט בכל זאת לגשת אל המקום האסור, זה שבכל פעם שניגשתי אליו ברחתי ממנו כמ´אש´ ´כי זה לא נעים´ מקום משכנם של הסרטים הכחולים, רח"ל.

"סרט כחול לא רואים בבית הכנסת" אמרתי, והפניתי את חברי לעזרת הנשים. התקנו את המחשה וכנו אותו לפעולה וחמש דקות הספיקו לי.

זה היה נורא ואיום, גועל נפש מרוכז. שבועיים לאחר מכן לא הייתי מסוגל לחשוב על בחורה. מה זה? איזה גועל. ´איייייייכס´ אמרתי.

מה ככה נראה ה´זה´ של האישה? כזה מגעיל? איכסה, ראית כמה שערות מגעילות יש שם? נורא.

איך נתחתן? שאלנו. "יהיה בסדר כולם מסתדרים גם אנחנו נסתדר"… סיכמנו.