שמי שרית רוזן, בת 19, חרדית, תלמידת הסמינר החדש בירושלים. עד לפני שלושה חודשים נחשבתי בכיתתי לבחורה הכי חרוצה בכתה, אני לא זוכרת אף לא פעם אחת ששכחתי להכין את שיעורי הבית, גם כשנאלצתי להעדר מהלימודים מאיזו סיבה, דאגתי לשבת עם חברה ולהשלים את החומר. היה לי טוב, לא רציתי לשנות שום דבר בחיים שלי.

כבת להורים חסידי גור מודרניים טעמתי משני העולמות. מחד הייתה לי יראת שמים, הקפדתי להתפלל ולשמור מצוות ככל שניתן, ומאידך נהנתי גם ממנעמי העולם.

אבי, איש עסקים ממולח, כבר חודשים לא נגע בתפילין שלו. במשרדו בבית דאג להתקין ערוצי זהב.

אמי לעומתו, אשה של תלם. צנועה וחסודה. אבא לפעמים צוחק עליה על שהיא מתרגשת כשגברים שואלים אותה שאלות, "תהיי כמו שרית הבת שלך" הוא אמר לה פעם.

הוא מתבייש בה לפעמים. כשחברים שלו באים הוא מבקש ממני לדאוג לארח אותם, "אמא תמיד מתבלבלת מלחץ ושופכת הכל" הוא אמר לי פעם אגב קריצה.

הוא איש מרדן כזה, לפעמים בא לו להראות דווקא שהוא לא דופק חשבון לחברה. אמא ביקשה ממנו להסיר מעל תיבת הדואר שלנו את המדבקה "מעריב בוקרטון" שהדביק מחלק העיתונים, והוא אמר לה "ממי יש לך להתבייש". האמת, הסכמתי אתה בלבי, זה לא עניין של בושה, זה יכול לדפוק לי ולאחי את השידוכים. אבל אהבתי את המרדנות שלו.

שלא כחבריו, הוא התעקש שבנותיו ילמדו בסמינר ליטאי, "בשביל מה שידברו באידיש" הוא אמר.

כשהייתי בגיל חמש עשרה, עברנו מדירתנו בקרית מטרסדורף לווילה ברמות ב', כמה ימים לאחר מכן אבי קיצץ את הזקן, "מי צריך את כל האורך הזה" הוא אמר. הוא השאיר זקן קצר.

כמתנה ליום הולדתי ה16-, הוא התקין לי אינטרנט בחדר. "אבל שאמא לא תדע" הוא אמר בלחישה ונשק לי על לחיי.

הוא גם נתן לי מפתח למשרד, לימד אותי איך מדליקים את הטלוויזיה במחשב, ואמר "תנעלי את הדלת בכל פעם שאת רואה סרטים".

חוץ מחברה שלי, אסתי, אף אחד לא ידע על הבית שלי. אסתי הייתה מגיעה לפעמים, היינו מסתגרות בחדרו שלי אבי, בערב כשכולם היו ישנים, והיינו צופות בסרט.

זה היה תענוג, המים הגנובים היו מתוקים.

לכל זה התרגלתי, כל זה לא הפריע לי לשמור מצוות ולהתפלל בדבקות, לא ראיתי סתירה בין מצוות לעבירות.

לפני שלושה חודשים כל העסק השתנה מהקצה אל הקצה.

הכל התחיל מזה שאבא שלי הפסיק לעבוד בבורסה. הוא שכר מספר אולמות בשכונות החרדיות בירושלים, והחליט להקים מהם רשת של סופרמרקטים. פועל נמרץ, שמוליק שמו, בחור ישיבה שנפלט לרחובות, ועבד אצלו באחד הסופרים, צד את עינו, אבי התאהב בו, הוא סיפר שבסיור שגרתי שערך בסופר, עקב מהמשרד במצלמות אחרי העובדים, והבחין במשהו משונה אצל שמוליק, "הוא עובד מכל הלב, מסביר פנים ללקוחות, לא מתעייף. אבל מה שהכי חשוב הוא אמין, ראיתי אותו לוקח שוקו, אף אחד לא ראה, כי אף אחד לא יודע שיש לי מצלמות, שותה אותו, ואחר כך הולך לקופה ומשלם, זה אני אוהב, יושר". אמר אבא.

אבא החליט לקדם אותו, "במקום שאני ארוץ להזמין סחורה ולהשתגע תעשה את זה אתה". אמר לו אבא. חודש ימים הוא היה צמוד לאבא בלי לזוז, אבא דאג להכיר לו את כל המשווקים, ואמר להם "עוד מעט אתם לא מכירים אותי, רק הוא ינהל ת'עסקים".

לפני ארבעה חודשים, אבא התנתק כליל מניהול הסופרים, חזר לעבוד בבורסה, ושמוליק החל בניהול העסקים.

"אם שמוליק לא היה ספרדי הייתי משדך בניכם" אמר לי אבא. אני? עם שמוליק? הוא בכלל לא בחור ישיבה, תמהתי. "הוא פי אלף יותר טוב מבחור ישיבה ראית פעם איך הוא מתפלל? אבל אל תדאגי, אני אמצא לך כזה בדיוק, אשכנזי.

כל כך חיכיתי לאשכנזי הזה שכבר יבוא, רציתי להתחתן, חיי השגרה כבר נמאסו עלי.

לפני שלושה חודשים, ישבתי עם אסתי במשרדו של אבי, וצפיתי בסרט פעולה. באמצע, אסתי אמרה שהיא לא מרגישה טוב, והסתלקה לביתה, פתאום צילצל מכשיר פלאפון, אסתי שכחה את מכשיר הפאלפון שלה אצלי. כעבור מספר דקות שמעתי נקישות בדלת, לא טרחתי להציץ בחריץ, הייתי בטוחה שזו אסתי באה לקחת את ששכחה. הנמכתי קצת את הוואליום ופתחתי את הדלת לרווחה. זה היה שמוליק.

מה אתה עושה פה? שאלתי.

אבא שלך שלח אותי להביא משהו, "מה את עושה פה בחושך". הוא שאל. הוא הציץ במסך והבין. "מה יש לאבא שלך טלוויזיה במשרד?" הוא שאל.

פחדתי, אבא שלי אומנם אחד שמצפצף על מוסכמות, אבל יש גבול, טלוויזיה זה כבר קו אדום. אם הוא ישמע ששמוליק יודע על הטלויזיה בגלל רשלנות שלי הוא יהרוג אותי.

שמוליק הדליק את האור ושאל "מה את כל כך מסמיקה, מה קרה, סך הכל טלוויזה במחשב, נו אפשר לחשוב.

פחדתי יותר, אם הוא בכלל לא רואה בזה בעיה, הוא לא יבין שצריך לשמור את זה בסוד, זה מה שרק חסר לי שהוא יבוא מחר ויאמר לאבא שלי "הא בת שובבה יש לך, רואה סרטים עד מאוחר בלילה".

הוא פנה ללכת ואני אמרתי לו, שב רגע, אני צריכה לדבר אתך. "אני ממהר נורא, הוא אמר, אקפוץ שניה לאבא שלך ואשוב". "לא לא לא עכשיו"! אמרתי. 'נו עוד רבע שעה אני בא'. הוא הסתלק ולבי החל דופק, הייתי בטוחה שעוד רגע אבא שלי עולה למעלה ושואג עלי, כבר דמיינתי אותו אומר, את לא בחורה אחראית, חשבתי שאפשר לסמוך עליך, הבנתי שהוא יקח לי את המפתח.

כעבור עשר דקות שוב דפיקות בדלת, הפעם נקטתי משנה זהירות, כיביתי את המחשב, הדלקתי את האור ופתחתי את הדלת. היה זה שוב שמוליק.

לא ידעתי איך לומר לו את זה, התביישתי, רציתי לשאול אותו אם הוא אמר כבר, ואם לא, אז לבקש שלא יספר לאיש.

אבל כבר מרוב הסיפור הגדול, שהוא הלך ובא במיוחד, זה היה נראה לי טיפשי.

"הממממממ האמת שאני קצת מתביישת"

"שטויות גם אני ביישן נוראי"

ושוב "הממממ, כשנכנסת לפה, הייתי בטוחה שזו אסתי, היא שכחה את הפאלפון שלה כאן, וחשבתי שהיא תחזור" ושוב נתקעו לי המילים.

"טוב הבנתי"

"מה הבנת?"

"מה שרצית לומר הבנתי"

אבא שלי אמר שהוא איש חכם, הייתי בטוחה שהוא כבר הבין ואז אמרתי, "אז אתה מבטיח לא לספר לאף אחד בעולם" "כן, בטח שלא אספר, האמת שגם אני מרגיש ככה" "אבל אתה אמרת שאין לך בעיה עם זה שרואים טלוויזיה" "מה הקשר לטלוויזיה, טלוויזיה זה משהו אחר, אבל זה זה קצת פדיחות".

בא לך לראות סרט יחד? הוא שאל.

לא כל התחשק לי, גם כי הייתי עייפה, וגם בגלל שאם אבא שלי יבוא. אבל שמוליק ביקש כל כך יפה, וחוץ מזה היה לו צחוק מהמם, והוא היה חמוד, פשוט כיף להסתכל עליו.

ואם אבא שלי יבוא פתאום? שאלתי.

טוב אז רוצה לבוא אלי לדירה לראות סרט? הוא אמר.

לדירה שלך? לא מה פתאום! חרצתי. ללכת לדירה של בן זה היה נראה לי גדול מדי, וחוץ מזה לא הבנתי למה הוא רוצה לראות פה אם יש לו טלוויזיה בבית, אבל התביישתי לומר לו. אולי הוא זקוק לחברה.

נישאר פה, אבא שלי בטח ישן, הוא לא יבוא. נעלנו את הדלת והתיישבנו לראות.

שמתי לב במהלך הסרט שהוא כל שניה מסתכל עלי, קצת נבוכתי. מבטינו הצטלבו. וכך נעמדנו. כאילו היינו אנחנו בסרט שנתקע.

את יודעת שאת חמודה נורא? הוא אמר, אני הסמקתי והשבתי, כן גם אתה נורא חמוד.

הוא שלח את ידו באיטיות ונגע בידי, כולי קפאתי, שערותיי סמרו, אף פעם גבר לא נגע בי. לא היה לי כיף.

הוא המשיך ללטף את ידי ואני לא זזה.

בשביל מה? בשביל מה הוא מלטף מה אני ילדה קטנה? וחוץ מזה הוא גבר. חשבתי.

והוא המשיך.

כעבור כמה רגעים התרגלתי למגעו. הוא טיפס בידו על כתפי, סירק את שערי באצבעותיו, ואחר החליק אותם על פני בעדינות. כשהגיע לשפתיים נעצר, הכה קלות פער את שפתי ושכשך את אצבעו בשיני.

ואז הרפה.

"יש לך מגע נעים ומרגיע", אמרתי.

הוא הביט בי, והתקרב.

הבנתי שהולך לקרות פה מה שקורה בסרטים, נשיקה. תמיד חשבתי שזה כל כך מגעיל, נשיקה בתוך הפה, עכשיו פתאום לא.

הוא אחז בידי ושלח אותם מעל כתפיו, אחר הניח את זוג ידיו השריריות על כתפי, אצבעותיו בעורפי, ובאגודלים שיחק בלחיי.

התקרבתי קצת.

ואז הוא.

ואז גם אני שלחתי יד רכה אל פניו, ועשיתי עצמי כמציירת באצבעי עיגולים ופרפרים על לחייו ומעל עיניו.

היה כל כך כיף.

נקישה קלה בדלת הרעידה אותי.

השתחררתי במהירות מידיו של שמוליק. לא ידעתי מה לעשות, אם אכבה את המחשב, לא יהיה לי הסבר הולם לנוכחותו של שמוליק. ואם לא אכבה, אולי זה אבא שיידע שלא נזהרתי משמוליק וגיליתי לו על הטלוויזיה.

שמוליק קם, ופתח את הדלת לרווחה. זה היה אבא, הוא לא נלחץ. "ישבנו פה לראות סרט" הוא אמר.

אבא אמר "לא אפריע" והסתלק.

"הבטחת לי שלא תספר" שאלתי בזעם עצור.

"על מה מי סיפר", על זה שאני ברשלנותי גרמתי לכך שתדע שיש לך טלוויזיה. "מה??? מתי ביקשת??? וחוץ מזה מה הבעיה לפני שעליתי סיפרתי לאבא שלך שבא לי לראות סרט והוא אמר לי שיש לו ערוצי זהב במחשב, והרשה לי. מה את מפחדת".

נרגעתי.

"אבל מתי ביקשת שלא אספר?" הוא שאל. שתק עשה מן האאאא כזה ארוך והסמיק מבושה.

"שטויות", אמרתי העיקר שלא קרה כלום.

"ממש מזל שלא קרה כלום", הוא אמר.

"מה כבר יכול היה לקרות לך" שאלתי.

"אני טיפוס כזה נורא ביישן".

עשיתי פני לא מבינה, הוא שתק שוב, ושוב עשה את ה'האאאאא' שלו והסמיק. "טוב אני לא מבינה". אמרתי.

הוא שוב שתק, ואחר אמר, "בוא אסביר לך הכל, כשאת אמרת שאת רוצה לומר לי משהו, אני בכלל לא הבנתי למה התכוונת" "האאא וסתם רצית כזה להראות את עצמך חכם?" "לא מה פתאום, באמת חשבתי שהבנתי והתכוונתי להקל עלייך" אמר. "ומה הבנת?" שאלתי מסוקרנת, הוא הסמיק שוב, "תפסיק כבר להסמיק, תספר" אמרתי. הוא השתהה ואמר "אני בכלל הבנתי שאת מתכוונת להתחיל אתי" "מה זה 'להתחיל'?" שאלתי, כאילו את יודעת, להתחיל כזה לדבר אתי, חשבתי שאת מעונינת בקשר אתי ואת לא יודעת איך להתבטא". "ואאו, אחרי זה הרי אמרת לי שאתה גם כן, אז כאילו התכוונת לומר שאתה מעוניין בי בקשר ואתה לא היית מסוגל להתבטא?" שאלתי בממזרות נקמנית. "כן. ואז כשהבטחתי לא לספר התכוונתי לזה, בכלל לא הבנתי מדבריך שיש לך בעיה שאספר לאבא שלך, את זה הבנתי מהסומק שעל פניך, ולכן כשסיפרתי לאבא שלך שבא לי לראות סרט עשיתי עצמי כאילו אני לא יודע. ואז, כשאמרת העיקר שלא קרה כלום, חשבתי שאת הבנת מה הבנתי, והתכוונת להרגיע אותי, ואת התכוונת בכלל לעניין שלך, עכשיו הבנת?"

הייתי בשוק מהבלבול,

"אתה יודע שאתה ממש איש חכם עכשיו אני מבינה למה אבא שלי כל כך אוהב אותך" אמרתי.

שנינו שתקנו, בטח חשבנו על אותו דבר. אני לפחות חשבתי על זה שאיזה מזל שהוא התבלבל.

הוא הביט בי שוב, ושוב חייך את החיוך המקסים שלו שהמיס אותי.

אחר אחז בכתפי ודחף אותי לאחור, נשכבתי על גבי, הוא רכן מעלי, קירב את שפתיו אל שפתי ונעצר. לא היה לו האומץ להמשיך.

התרוממתי ונשקתי קלות לשפתיו כאות אישור.

הוא הסמיק.

רציתי שוב לנשק אותו, כדי שיסמיק שוב.

אבל לא, הוא תפס את הפיקוד.

בלהט מתוק הוא שרבב לפי את לשונו הארוכה, הרגשתי שאני רוצה להיבלע בתוכו.

הוא הרפה, התרומם, בחן אותי, ואז שלח ידו אל צווארון חולצת בית הספר הכחולה, החליק את ידו על צווארי, בין שני שדי, והביט בי שוב. כשהגיע למטה אחז בחולצה ובעדינות חילץ אותה מהידוק החצאית, חשף את ביטנו עד לטבור ונח, שוב מביט בי ובוחן. קצת דגדג לי אבל לא צחקתי.

ואז בנחת בידו האחת פרם את כפתורי החולצה מלמטה למעלה, ובידו השניה ליטף את מצחי, לחיי, צווארי, רציתי לומר לו, אני שלך, תעשה לי מה שבא לך אבל התביישתי, והנחתי לו להבין זאת בחכמתו.

כשסיים, קילף מעלי את החולצה והשליך אותה ארצה.

הוא קירב את שפתי לשפתיו ואמר לאט ובשקט "את כל כך יפה".

ושוב אחז בידיי, והשליך אותם על כתפיו, ובידיו עיסה את כולי.

ואז נעמד. אני אחריו. את ידו השמאלית החליק מצווארי, דרך החזה עד לצד החצאית, איתר את אבזם הרוכסן וגרר אותו כלפי מטה מניח לחצאית לנשור מאליה.

אחר עטף אותי אליו וחיבק בלא נוע, כך הרבה זמן.

פתאום אחזו רעד, לאחריה באה לו מן חולשה מבלבלת.

הוא הרפה ממני התיישב למולי וחייך.

ניגשתי אליו התיישבתי על ברכיו, רציתי רק להיות קרובה אליו עוד.

הוא רמז לי לקום, התרומם, נשק לי, ועזב בשקט את הבית.

מאז עד לפני חודש לא הפסקתי לחשוב עליו אפילו לשניה. בחודשיים האלה היינו ביחד כמעט כל הזמן. הפסקתי להגיע לבית הספר באופן קבוע, והוא החל מתרשל בעבודתו.

לפני כחודש, אבי פיטר אותו מהעבודה. "אתה לא מה שהיית פעם" הוא אמר לו.

מאז הוא הפסיק לבקר ולהתקשר ונעלם.

כואב לי כל כך בלעדיו, אבל אין לי ברירה, אני מוכרחה להמשיך הלאה.

הלוואי שאצליח!!!