עוד יומיים אפשר לסמן וי על חצי שנה בצבא.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל.
בהסתכלות אחורה, זה נראה לי ממש מהר, הרי לפני שנייה חרשתי לבגרות בהיסטוריה ושנאתי את היטלר, מיד אח"כ היה טקס הסיום שבו השתתפתי בריקוד ושירה, הזלנו דמעה, בחופש עבדתי בחנות ספרים בעבודה שהיא חלום, והופס. אני כבר חצי שנה על מדים.
צבא זה מבגר, ומי שיגיד לכם אחרת, משקר.
אתה מתוודע לכל כך הרבה סוגים של אנשים, שבאמת ובתמים היית בטוח שהם פרי המצאה של סופר מהולל.
אתה מבין שיש עוד עולם בחוץ, ופתאום קולט שלכל עיר יש את סגנון הדיבור שלה, ובמקומות אחדים כאשר הדביקו לי את הטייטל 'ערסית', זה באמת מתוך אמונה בזה. מצחיק, כי בעיר שלי, אני בידיוק ההפך.
אז אם זה לעבור את הטירונות הכי קצרה בעולם, הכי קלה ומספקת שיש, עם האנשים שבאמת סיפקו נחיתה רכה רכה למסגרת הזו, ואם זה להגיע לקורס שהוא ההפך הגמור- מלא באנשים יצורים, שאף אחד לא מסתדר עם השני, תככים מאחורי הגב יותר מאשר בטלנובלה, שני מפקדים שלא יודעים איך זה לעזאזל קרה להם וכל זה- במסגרת של סה"כ תשעה אנשים וחודש.
הייתם מאמינים? לא, עד שלא תהיו שם, זה יראה לכם הזוי. בעצם, גם כשתהיו שם, זה הזוי.
אח"כ את נוחתת בבסיס שלא בחרת, ומוצאת את כל הסיבות להיות מתוסכלת- הבסיס לא פרי בחירתך, האדם שאיתו הגעת, הוא לא זה שרצית בעדיפות הראשונה, שום דבר לא לטעמך, את נתקעת בתוך חדר עם אנשים שעדיף בלעדיהם, ובקיצור- קשה לחשוב חיובי בשעה כזאת.
עוברים הימים ואת חושבת שבחיים זה כבר לא יסתדר. מתחרטת על הבחירות שלך ורוצה להגיע לבסיס בירושלים, לא מעוניינת לשבת שעות על גבי שעות בחדר עם מינוס שמונה מעלות כשלפניך רק חומר ללמידה, עם מישהי שקשה לך איתה כי לה קשה עם עצמה. את מבינה שמה שהיא עושה לא בסדר, ורואה את עצמך נכנסת לנעליים שלה ואפילו משקרת בשבילה.
ואנשים מהצד אומרים לך- היי, ככה זה צבא.
את מתחילה להתמתן בדעות שלך, ופתאום לדבר עם מישהו שמעשן לך לתוך הפרצוף הופך להיות מבלתי נסבל לסביר. זה חתיכת שינוי. לא בציניות.
את מבינה שלשפוט אנשים ולברור, לא יצא לך במסגרת הצבאית, ושאת תקועה עם אותם 300 אנשים לפחות לתקפה הקרובה.
הבסיס שלך קטן, האוכל מעולה, החדר שלך מעפן, ואת רק רוצה שתהיה לך הזדמנות לברוח מכל זה ולו רק לרגע, אפילו רק במחשבה.
את לומדת המון על עצמך. את רואה את עצמך עומדת באתגרים, ומוכיחה לעצמך שאת לגמרי בסדר, כמעט בכל פאן. את לומדת מהר, ולעצמך אמרת שכבר שכחת איך זה...
עוד לא מצאת לגמרי את המקום של עצמך, אבל השינוי ניכר. את הולכת ונפתחת, ומוצאת נחמה באנשים אחרים, בלדבר, בלשבת באמצע תורנות מטבח ולהצחיק את כולם.
את רוכשת מיומנויות שחשבת שלעולם כבר לא תרכשי, ויוצרת קשרים חברתיים במקום שבהתחלה שנאת כל כך.
את עדיין בוכה, אבל זה לגיטימי. כי אף אחד לא הבטיח שזה יהיה קל.
את רק חצי שנה בצבא, וכבר ספר אפשר להוציא מהמילים והשרבוטים שאת לא מפסיקה לכתוב.
כל כך קשה לך לפעמים, אבל לכולם את מספרת שמאתגר.
לפעמים את כל כך בודדה שם, אבל מספרת שהחבר'ה באמת סבבה.
האוכל באמת מעולה וטוב, את אומרת, אבל רק הולכת ומרזה בגלל מצב הרוח.
אין איך לסכם תקופה כזאת, שיש בה הכל מהכל, בכמויות.
אנשים שמשתחררים וכותבים מייל שחרור, בחיים לא יצליחו להכניס שם אפילו שמינית ממה שעבר עליהם.
כשאת עוצרת וחושבת על זה, הכל באמת טוב. אני נמצאת באמת במקום טוב, מכל כך הרבה בחינות, ורק על דבר אחד אני מתעקשת.
זהו, אני כבר יודעת שאין טעם, מכל כך הרבה סיבות.. זו מן נטיה של האדם, לחשוב על מה שאין לו.
ב17 לחודש, כשתעבור חצי שנה מהשירות שלי, רבע שירות בעצם, אני יכולה רק לקוות שבהמשך יהיה בסדר...
לדעת שלבכות זה בסדר, להישבר גם, ומה שבונה אותך זו את עצמך בהתמודדות מול כל קושי וקושי, ואין אחד שיכול להגיד שאת לא בסדר. אל תתני לאף אחד מהם לבקר אותך כי, זכרי את זה, אף אחד מהם עוד לא מכיר אותך. וגם חצי שנה של הכרות זה מעט.
למרות ש... גם שנתיים ומעלה של היכרות זה כנראה מעט, כי את ממשיכה להאמין באנשים שאין בהם שומדבר מלבד כלום.
שיהיה לכולנו שבוע מיוחד. מיוחד בצורה החיובית של המילה ;)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-one of a million-