לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כנות בשלושה שקלים ותשעים




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2008

פאק...


התגעגעתי לזה!
Lola, back to buisness
רק ששום דבר לא יתחרבש אמן
נכתב על ידי , 21/5/2008 00:36  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של *+Just Me+* ב-21/5/2008 00:44
 



נעלמת לי לאט לאט


אין לי זמן לנשום.. ואני רוצה בכל זאת לראות את החברים שלי ולעשות עוד משהו חוץ מלטחון דפי משבצות
אז כן, זה טיפשי שאני מתלוננת, כי אני לא היחידה במצב הזה.. אבל זין, עובדה שכל השאר חיים עם זה בשלום ואני לא.
אבא שלי חזר לארץ, ואין לי ממש זמן לשבת איתו.. מלצר אחד מהעבודה טוען ש"אני מתחמקת מלעבוד".. והלימודים מקרטעים
עאלק מתחמקת מלעבוד.. אם הוא רק יעז להגיד לי את זה בפנים, אני אראה לו מה זה.. חוצפן
יושב כל היום על התחת, לא עושה עם עצמו כלום,ואני צריכה לעבוד שלושה ימים בשבוע??
אני עוד עבדתי במקומו ביום שני כדי שינוח קצת, ומה הטמבל עושה? מפסייד את כל הכסף שלו בהימורים ומסתובב עם פרצוף תחת.
פאקינג חזרתי אחרי מבחן, ובכ"ז ריחמתי עליו שהוא עובד הרבה, אמרתי- יאללה, נדפוק עוד קצת כסף ושיהיה לו קצת כיף.
חצוף.

הייתי בבי"ס שלי ביום הזכרון
היה קשה לראות את כל החמודים שהיו איתי בשכבה פתאום על מדים.. סוג של הלם. והתגובות שלהם ל"איפה את משרתת" בכלל הרגו אותי.
את האמת, בדר"כ אני די גאה בעצמי שאני לומדת. שאני מחזיקה מעמד שם. שאני מוצאת את נקודות האור גם בהתאבדות הזו שנקראת תואר BA בגיל 18, וקבע בצבא. שאני רואה עולם קצת שונה, מכירה אנשים אחרים בכ"כ הרבה מובנים.. אבל אז, אתמול, פתאום כולם על מדים, ואני, על אזרחי.
פתאום זה הכה בי, שאני לא כמו כולם. בכלל לא. והרגשתי אומללה. אולי עדיף היה להתגייס? לא יודעת..
זאת אומרת, אני בטוחה שמה שאני לומדת מתאים לי. אני בטוחה שלימודים זה משהו שחשוב לי. אבל דווקא עכשיו?
ודווקא את ההרגשה הזו חלקתי עם הבנאדם הכי פחות צפוי לעניין הזה.. הערס XD
לא יודעת מה פתאום התחלתי לדבר איתו מעבר ל"היי, מה שלומך?", אבל פאק.
נו, מה לעשות, כשאין לך אופי, חיוך יפה, בושם מהפנט ושדרוג בצורת מדי חיל-ים לבנים (יא אלוהים)- גורמים לך להישאר נטועה במקום.
צחק עליי שאני עדיין מעשנת, צחקתי עליו שהוא בלי כומתה (טוען שהיא נפלה לים), צחק עליי שאני על אזרחי, צחקתי עליו שפעם הוא עוד אמר שצבא זה לא בשבילו.
מוזר שלבחור יש שכל.. והוא עודד אותי, ואמר לי שהלימודים זה אחלה דבר, שעשיתי צעד חכם, וכל הבלה בלה הזה. נשבעת לכם, הוא פאקינג עודד אותי.. וזה היה הזוי לחלוטין.

יום הזכרון היה מאוד טעון. עם כל מילה שיצאה לאוויר, כל שיר ששרו, פחדתי יותר ויותר שיום אחד זה יהיה על החברים שלי.
ומצד שני, גאווה שיש לנו עם כזה וצעירים כאלה שמתגייסים לקרבי מרצון, ומוכנים לתת שלוש שנים מעצמם למען המדינה, למען פיסות אדמה.
אנחנו עדיין במלחמה יום-יומית, והלוואי ויכלתי להגיד בדיוק נגד מי אנחנו. כי זה הרי ברור ששלום אין פה, אבל כשהאויב הוא כ"כ אמורפי וחמקמק כמו ארגוני טרור.. קשה לדעת לאן לכוון.
יום הזכרון הוא יום מבלבל.. עברנו בין הכיתות (טל על מדים ואני סתם עם פרצוף של סטודנטית) וטל דיברה על התפקיד שלה, פה ושם ילד שלא יודע מהחיים שלו תהה בקול רם אם אני משתמטת (פחחח) וסתם היה מוזר.
הרבה דברים השתנו בתיכון, ומצד שני, הרבה דברים לא.
ומצד שלישי- מזל שיש לנו חיילים קרביים שטוחנים את התחת בשביל שהוא יישאר לעמוד במקומו, על יסודותיו, מוריו ותלמידיו הפרזיטים.
נכתב על ידי , 9/5/2008 12:23  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לוֹלה ב-10/5/2008 16:16
 



"נר על החלון"


מה אלחש לך שתביטי
זה אני עומד כאן על הסף
איך אגע בך שתרגישי
את גופי יום אחד נוסף.

את הרוח המלטפת
לך אני שלחתי מן הים
היא תלחש לך ותיתן לך
עוד סימן שאני קיים.

רק שימי נר על החלון
ונרקוד לאט את מחול הנשמות
שימי נר על החלון
והלב ישוב לפעום.

הדמעות כבר זולגות בחלב
איך נמצא מקום להתחבא
כשגווע הנר בחדר
גם אני לאט לאט כבה.

רק שימי נר על החלון...

זה כמו ליצור כדור של שלג
בעומק כף היד
רק נשארות טיפות של שקט
עקבות הצעד וסוף של דרך...

רק שימי נר על החלון...

זה השיר שלדעתי מתאים ליום הזיכרון.
גם כן, שם מוזר, "יום הזיכרון". הרי משפחות החללים זוכרות כל יום.. הן לא צריכות יום מיוחד בשביל לזכור.
זה תמיד היה יום עצוב בשבילי, למרות שאני לא קרובה לזה ולא איבדתי אף קרוב בפעולות איבה או מפעולות צה"ל.
כולנו מבינים שלבעדיהם, אנחנו לא היינו קיימים. בזכותם, הקרבתם, אומצם, ולפעמים אפילו רק בגלל מזלם שהיו ברגע הלא נכון במקום הלא נכון- רק בזכותם לנו יש את היכולת והזכות לעמוד בצפירה לכבודם.

אבל הנה הגיע הרגע שממנו פחדתי יותר מכל.
עכשיו גם החברים שלי חיילים...
שמרו על עצמכם, יקיריי.
נכתב על ידי , 6/5/2008 20:08  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הקודם    לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

בת: 32

MSN: 




7,329
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל.lola אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על .lola ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2021 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)