לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

געגועים ללב


שירים אישים ישר מהלב... וסיפורי האישי על המחלה שלי.... מוזמנים להגיב או סתם לקרוא.. תהנו..

כינוי: 

בת: 36

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2006

זאת לא קללה זאת מחלה-פרק 2


פרק שני :

חזרתי הביתה באותו לילה אופטימית שתוך כמה ימים הסיוט הזה יגמר, אבל ככל שהזמן עבר כך גם הכאבים נעשו חזקים יותר והרגל קיבלה גוון של שחור ומראה של בצקת. לאחר שבוע של כאבים שלחה אותי הרופאה בקופ"ח שלי חזרה למיון בתקווה שהפעם יראה אותי רופא מומחה ולא סטאז'ר.

במיון,  הסיפור של אותו לילה נורא חזר על עצמו: שוב צילום רנטגן, שוב סטאז'ר שוב פעם הוא טוען שזאת מתיחת רצועות וללכת הביתה לנוח ותוך 4-5 ימים הכל יעבור. אבל  הפעם, כבר לא הייתי אופטימית כל כך, ולאחר יומיים נסעתי שוב פעם למיון. לאור ההתייחסויות הקודמות, החלטתי  שהפעם מנסים בית חולים אחר. למרות הציפייה ליחס רציני יותר, הסיפור חזר על עצמו: הצילום, הסטאז'ר, השערת מתיחת הרצועות והוראת המנוחה בבית.

 

בכל אופן, בבית החולים היפנו אותי למרפאות חוץ לרופא ממוחה- זה כבר היה נראה כמו התקדמות כשלהי. אבל כשהגענו לקופ"ח לבקש הפניה,  הם לא הסכימו ואמרו לי יש לנו רופא מומחה בתוך הקופה וכי עלי לראות אותו. מכיוון שהייתי צעירה וחסרת ניסיון ב"להיות חולה", הסכמתי.  כשהגענו לרופא המומחה של הקופה, נהייתי לפתע אופטימית שהפעם זה יהיה אחרת. קיבל את פנינו רופא שנראה כמבין עניין. הוא כמובן שלח אותי לצילום רנטגן פשוט וגם הוא קבע שזוהי מתיחת רצועות אבל לעומת שלושת הרופאים האחרים, הוא אמר משהו חדש: הוא קבע שהרגל צריכה לנוח ועל כן  יש לשים את הרגל בגבס למשך כשלושה שבועות. לדבריו, אחרי זה הוא הודיע לי: הכל יעבור והרגל תחלים. שמחתי כל כך  שעוד שלושה שבועות הסיוט הזה יגמר ואני אוכל לחזור ולדרוך על רגל ימין ולשוב לימים שלפני שכל הבלאגן התחיל, לחזור לנהוג ולצאת לבלות עם חברים.

 

כעבור שלושה שבועות של סבל נוראי בתוך הגבס הכבד והמציק מאוד, חזרנו לרופא המומחה של קופת החולים להורדת הגבס. רק שהפתעה חיכתה לנו: הפעם במקום שיקבל אותנו הרופא הנחמד שהניח את הגבס, קיבל אותנו אותו רופא חמור סבר ועצבני, עצבני מאוד.

 

כאשר הרופא הוריד לי את הגבס,  הוא חתך אותי בחמישה מקומות שונים לאורך הרגל ,וכל תהליך הורדת הגבס נעשה על-ידיו בעצבים רבים תוך כדי כך שהוא לוחץ לי על מקום הפציעה בקרסול.  אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה זה כאב... למרות שבשלב הזה חוויתי כבר הרבה כאב, זה כבר היה יותר מדי והתחלתי לצרוח ולבכות שכואב לי.  הרופא התחיל לצעוק עלי בקול רם ש"בכלל לא כואב לך והכל בראש שלך!  הרגל שלך הינה בסדר גמור". זאת,  למרות שהרגל הייתה מלא שטפי דם בצבע שחור ונפוחה כמו בלון. הוא אף המשיך וצעק  שאני סתם בוכה כי אני ילדה מפונקת.

 

 אבא שלי, אשר היה איתי אצל הרופא גם בזמן הצעקות, פנה על הרופא בנימה שקטה ואמר לו: "דוקטור, אני אדם שעבר הרבה סבל בחיים וכאב בחיי ואיני מבין איך אתה יכול להגיד לילדה שלא כואב לה? איך אתה יכול לדעת?" הרופא הסתכל על אבי והתחל לצעוק עליו: "הכאב אינו ברגל שלה אלה בראש שלה-  היא חולה בראש!".

אבא היה בהלם ואני כבר הייתי מעבר לכך  אז הוא אמר לי "בואי נלך הביתה" בלי להוסיף עוד מילה על כל מה שאירע.

 

יצאתי מהחדר בעקבות אבא בוכה מרב כאבים. אבא היה עצבני מאוד ורצה לעשות משהו בנדון,  אז נסענו ישר חזרה לסניף קופת החולים שלנו, בדרך לא הפסיקו לרוצ לי בראש הצעקות של הרופא ועובדה שהוא לפני רגע קרא לי משוגע, חשבתי לעצמי אני באמת משוגת אולי אני מדמיינת את הכל והרגל שלי בכלל בסדר גמור, נשרפתי מבפנים בין עצבות, כאב וכעס. כשהגענו, אבא הקים צעקות על אשר התרחש אצל הרופא. רופא המשפחה שלי קרא לנו לחדרו, הקשיב לסיפור ובדק את הרגל שלי . אחרי דקות ארוכות של בדיקה הוא אמר שהרגל נראה במצב רע וכי יש צורך לנסוע ישר לבית חולים. בלית ברירה, הקשבנו לרופא ושוב, פנינו לבית חולים.

 

בשלב הזה כבר עבר כבר חודש וחצי מאז שהסיפור הנוראי הזה התחיל , ושוב  אני ואבא נוסעים לבית חולים לראות עוד רופא. זאת,  בפעם המי יודע כמה. היום אני כבר יודעת שבשלב הזה העתיד צפה לנו עוד נסיעות רבות לבתי חולים ולרופאים בכלל. 

נכתב על ידי , 1/12/2006 19:16  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הסיפור של המחלה שלי פרק 1


הסיפור של המחלה שלי התחיל להתפרסם לפני חודשיים. מעכשיו פרק בסיפור התפרסם פעם בשבועיים..

זאת לא קללה זאת מחלה...

פרק ראשון:

אני ליאת כולם קוראים לי לילוש, אני בת 20 ומתגוררת בצפון.

לפני שלוש שנים נפצעתי ובעקבות הפציעה שלי חליתי במחלת עצבית בשם C.R.P.S מחלה שגורמה לי בין היתר לתסמונת הכאב ולאוסטיאופורוזיס, רק מלחשוב על זה אני מתחילה לבכות, אני נזכרת בכל מה שעברתי בשלוש השנים האחרונות ואני לא מאמינה שאני כאן היום עומדת על שתי רגליים והולכת בלי שום עזרה של קביים או מכשירים אחרים, וזה אחרי ששנה וחצי שבהם הייתי על קביים בלי יכולת ללכת ועם עודף מגע שגורם לכאב בלתי נסבל.  

לפעמים אני לא יודעת עם לבכות או לצחוק על מה שקרה לי באותו יום נוראי לפני שלוש שנים, ב-22 לספטמבר 2003, היום בו השמיים נפלו מבחינתי...

 

היה זה עוד אימון של קורס הכנה לצבא. השעה הייתה שמונה בערב לערך, נפצעתי, תוך כדי ריצה, נתקלתי בבור, ונפלתי. הנפילה לא הייתה מיוחדת במיוחד, והיה נראה כאילו נקעתי את הקרסול, מקסימום שבר.

ירון המדריך אמר לי לשכב על הדשא ולהרים רגל, לתת לרגל לנוח מהנפילה, הקשבתי לו. בעזרת ירון ועוד בחור מהקבוצה קיפצתי לי לאזור המנוח, התיישבתי על הדשא ליד העץ הגדול, ירון סידר לי על מה להרים את הרגל, נשכבתי שם וחיכיתי לסוף האימון.

לאחר שהאימון הסתיים ירון אמר לי לבוא איתו ושהו ייקח אותי הביתה. נעמדתי על רגל שמאל שלי מנסה להניח את ימין על הרצפה, אבל בכל פעם שהרגל מתקרב לרצפה, הכאב הנוראי הזה מציף אותי. ירון הבין שבהליכה לאוטו אני לא הצליח להגיע, והחליט להרים אותי בידיים.

הגענו אליי הביתה וירון ליווה אותי לדלת אמרתי לו תודה ושמכאן אני אסתדר...

נכנסתי הביתה מנסה לא לצרוח מהכאבים, מהתיק שלי הוצאתי את הפלאפון והתקשרתי לאחי שהיה בבית הסמוך, כי הורי לא היו בבית הם היו בחתונה, אמרתי לו שיבוא לעזור לי, הוא שאל אותי למה אז אמרתי לו שיבוא ויראה בעצמו, אחרי דקה נכנס אחי אל הבית וראה אותי שוכבת על במיטה בחדרי מתפתלת מכאבים, הוא שאל אותי מה קרה אז אמרתי לו תוריד את הנעל ותראה.

הוא הוריד לי את הנעל שלי מרגלי הימנית, שתק לרגע ואמר:"דיברת עם ההורים?", עניתי לו שלא הם לא עונים לי. ירון אמר שהוא הולך רגע אל הבית שלו והוא כבר חוזר, לא עברה דקה ואבי התקשר אלי ושאל מה קרה, סיפרתי לו. הוא אמר לי להתקשר לי להתקשר למד"א שיבואו לקחת אותי לב"ח, לאחר מספר דקות הגיע האמבולנס והצוות שעימו, הנהג ששמו זולר, אמר לי שזה נראה לו כמו פריקה ושבר, ושצריך למהר ולנסוע לבית החולים.

נסענו לבית החולים בני ציון שבחיפה, בנסיעה דחופה שברקע הצרחות שלי מלוות את הסירנה, בבית החולים  נפגשתי עם הורי.

את הבכי והצעקות שהיו באותו לילה לא הכרתי, את הכאב העז לא הרגשתי מעולם הכאב היה נורא עד כדי כך שלא הצלחתי לנשום.

בבית החולים האחיות של המיון אשר ראו את הרגל שלי התערבו ביניהם על הנזק אשר נגרם לי בקרסול. האורטופד של המיון שלך אותי לצילום רנטגן פשוט, בצילום לא ראו כלום, אבל על הרגל ראו הרבה, היה לי שטף דם בצבע שחור על כל הצד החיצוני של הרגל שלי. האורטופד אשר הסתמך על צילומי הרנטגן בלבד אמר שאין לי כלום מקסימום מתיחת רצועות ותוך ארבע ימים מקסימום חמישה ימים של מנוחה הכל יעבור. אמרתי לעצמי הוא רופא בטוח יודע מה לעשות נקשיב לו מה כבר יכול להיות.

הלוואי ולא הייתי מקשיבה לאותו רופא, אולי היום הכל היה שונה...

נכתב על ידי , 1/12/2006 19:11  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





353
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לL-i-l-u-s-h אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על L-i-l-u-s-h ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)