פעם, לפני שנים רבות, כשחייתי רק באינטרנט, הייתי בטוחה שיום אחד אגור באנגליה. דיברתי בריטית שוטפת (בלי המבטא, אבל באינטרנט לא צריך מבטא), שמעתי את כל הלהקות הנכונות ורק חלמתי להגיע ללונדון ולהשתקע באפרוריות הקרירה אך כה חמימה. לא ידעתי מה אני הולכת לעשות שם, כי אף אחד לא באמת חושב על הפרטים האלו כשהוא בן 14, אבל פשוט רציתי להיות שם. 

החלום לאט לאט התחלף ברעיון הפשוט יותר של לנסוע לכמה שיותר הופעות ופסטיבלים. זה חלום שהגשמתי בצורה חלקית, אבל האבולוציה הזו כן הייתה חלק מההבנה שיש חלומות שעדיף שישארו חלומות, במיוחד אם אין לך באמת מה לעשות בלונדון יותר משבועיים ברצף. 

ועם זאת, אחת המחמאות הכי גדולות שאי פעם קיבלתי מחברה קרובה (שכבר הפכה לחברה-קרובה נוסטלגית, כי זהו דינן של הרבה חברויות) הייתה שהיא מרגישה לא בישראל כשהיא נכנסת לחדר שלי. וזה נכון, השתדלתי מאוד להשיל מעצמי כל רמז לישראליות שאני עלולה להיות נגועה בה. 

כי ככה זה כשאתה טינאייג'ר, אתה פשוט חושב שאתה יותר טוב מכולם, ושהמוסיקה שלך הכי טובה ושאף אחד חוץ ממך לא מבין על מה הוא מדבר. אבל במובן מסוים, אני חושבת שהארוגנטיות (או משבר הזהות שהתבטא בחוסר שייכות לסביבה ו/או למדינה שאני חיה בה, אבל זה כמובן תירוץ לעובדה שאני יכולה להפיל מטוס עם האף שלי. וזו אפילו לא הייתה בדיחה על יהודים) הזו הצילה אותי מהחיים שרוב האנשים שגדלו בעיר שלי זוכים להם. לא שאני מזלזלת לרגע באנשים שגדלו איתי, אבל אלו חיים שלו מלמדים אותך לכוון גבוה, וכשיש לך בטחון עצמי רעוע כמו שלי, הנשק היחיד שלך הוא לחשוב שאת אמנם לא יותר טובה מכולם, אבל כדאי לך לשאוף גבוה כי אחרת תפגעי בתחתית יותר מהר מרוב האנשים האלו שיש להם הו-כל-כך-הרבה-פוטנציאל-לא-ממומש. כי את לגמרי אחד מהאנשים האלו, פשוט לא היה לך מושג שזה מה שהמורה אומרת לכל הילדים ביום הורים.

חלפו שנים רבות מאז שהחלום להתנכר לכל מה שמסביב ולהשאיר את כל מה שלא אהבתי הרחק מאחורי הופיע לראשונה. בעצם, לאורך השנים פשוט החלפתי ניכור אחד בניכור אחר. ואני בכלל לא מדברת על ניכור במובן השלילי, ובעצם, למה בכלל לקרוא לזה כך? אני מדברת על הרצון לבנות לעצמך עתיד כמה שיותר מוצלח, גם אם זה לא תואם את הציפיות של החברה המזוכיסטית שאתה חי בה. וזה לא בהכרח אומר לעבור למדינה מגניבה יותר, אם כי זו בהחלט לא אופציה שאני פוסלת.

תקראו לי אנוכית, תקראו לי סנובית. אני רק כנה עם עצמי. אני כבר לא הטינייג'ר שחושב שהוא יותר טוב מכולם, אני (מקווה שאני) אדם שיודע מה טוב לו. ואם זה אומר שאנשים ירימו גבה על הבחירות המוזרות שלי, אז כנראה שהן מספיק מעניינות כדי שירימו עליהן גבה, וגם זה סוג של הצלחה.   

אני אפילו לא יודעת מה האנגליה החדשה שלי כוללת בדיוק, אבל אני מאוד אוהבת גם את האנגליה האבסטרקטית של חיי הבגרות שלי. אני גם אוהבת את אנגליה הלא-אבסטרקטית, אבל כנראה שיחלפו עוד כמה שנים עד שאראה אותה שוב. 

זה לא שהחיים נהיו יותר מעניינים (טוב, הם כן), אבל הגעתי למסקנה שאני צריכה בלוג כמו שטווס צריך נוצות ממש צבעוניות ויפות. ולא, לא בשביל להשיג זיון. 

אז מה קרה בחיי הכה מרגשים לאחרונה? אנסה לתאר בצורה שתעשה חסד עם ההתרחשויות המרגשות ותאפשר לי להתבדח עם קוראי הדמיוניים. אעשה זאת גם בראשי פרקים, כדי להעמיד פנים שאני רק מתכוננת לכתיבת עבודות הסמינר שאני צריכה להגיש בעוד שבועיים. 

פרק ראשון, ובו הפכתי רשמית לילדת ריטלין!

הכל התחיל מזה שאיילת (שם בדוי. טוב לא. טוב כן. עכשיו לעולם לא תדעו) התחילה לקחת ריטלין לקראת הפסיכומטרי שלה. ראיתי שנעלמו לה הטיקים והיא הפכה לבנאדם פרודוקטיבי, אז החלטתי שאולי יש סיבה שגם אני אעשה את זה. אחרי הכל, אני סוחבת את התואר הזה כבר חמש שנים, בעיקר בגלל שאני לא מצליחה לשבת על התחת ולכתוב משהו בזמן.

התהליך לקח הרבה פחות זמן ממה שתיארתי לעצמי. חיש מהר הפנו אותי למבדק TOVA שנתן לי ציון ADHD מרשים, ואז נשלחתי לנוירולוגית שאמרה שריטלין יסדר לי את החיים. ותכלס, זה לא כזה שקר. הבית שלי נראה כמו חורבה רוב הזמן, המטלות לא נעשות, דברים נשכחים אצלי במקומות הזויים ואני לא מצליחה לבצע משימות מורכבות שדורשות תכנון בזמן שבני אדם נורמלים כבר מסיימים אותן ויכולים לשבת לשתות קפה בנחת (אם אני בכלל מתחילה לעשות אותן, כמובן). 

התחלתי גם לקרוא הרבה על הפרעות קשב וריכוז, והרבה דברים התחברו לי לפתע פתאום. זה, ועכשיו בנוסף לכל הבלוגים החברתיים-מנתחי מגדר-פוליטיים, החיים שלי מלאים גם בקריאה של אנשים א-נוירונורמטיביים, וזה ידע  שאני שמחה שאני רוכשת, אפילו שהוא אוכל לי זמן יקר שקיים רק בדמיון הפרוע שלי. זה מוביל אותי לנקודה הבאה, שכבר ספיילרתי מקודם:

יש לי שני סמינרים לסיים בפחות משבועיים, אאעאעאעא!!!

פרק שני, ובו אני מרגישה יעני אני חיה על הקצה ודוחה מטלות ממש חשובות שכל השנה הקרובה תהיה תלויה בביצוע שלהן (וזו כותרת מאוד ארוכה לפרק, אבל זה מותר באקדמיה)

כאמור, אני גוררת את התואר המסכן והחבוט שלי כבר חמש שנים. זה לא תואר מיוחד, אבל הוא כן מרושע ואפילו קשה לעתים. 

מה את בוכה, זה כולה תואר במדעי הרוח!

אז זהו, שגם תואר במדעי הרוח יכול להיות קשה. במיוחד אם הוא משלב לימודי בלשנות. במיוחד אם אתם בוחרים ללכת על קורסים בנושאי תחביר או בלשנות חישובית או סמנטיקה פורמלית, ואין לכם שום רקע במתמטיקה/לוגיקה/מדעי המחשב. עזבו רקע, אולי אין לכם רקע אבל יש לכם כישרון או משיכה טבעית לדברים האלו. לי אין. אז אתם תלכו ללמוד את זה ואני אלך לבכות בפינה. 

אז בגלל שהתואר נמשך ונמשך, החלטתי לשים לזה סוף ולקחת שני סמינרים בסמסטר אחד. כי אני חכמה ומאוד מודעת ליכולות הביצועיות שלי. אני יודעת שאני לא משאירה דברים לרגע האחרון, ובטח שלא יושבת לכתוב פוסט בבלוג, אחרי אלפי שנים שבהן נמנעתי מכתיבת בלוג בגלל דחיינות וחוסר מוטיבציה, פחות משבועיים לפני ההגשה של שתי העבודות האלו, כשאחת מהן עדיין לא הגיעה לשלב שבו אני מבינה על מה אני כותבת אותה בדיוק. 

עקב אסונות טבע כאלו ואחרים (גם אסונות נוירולוגיים הם אסונות), זה בדיוק המצב שאליו הגעתי היום. מי היה מאמין? 

אבל הפארסה ההצגה חייבת להמשיך, אז כבר נרשמתי לתואר שני בחוג שבשבילו באמת הלכתי ללמוד באוניברסיטה. למה? כי ככה, זה למה. זה מה שרציתי לעשות בחיים מאז שהייתי בת 16, וזה לא השתנה מאז אז ננה-בננה. אני מרגישה הרבה פעמים בתוך כאוס ענקי, אבל לפחות אני איכשהו מצליחה להגיח בדיוק למקומות שאליהם כיוונתי מלכתחילה, גם כשהדרך שלקחתי הייתה עקומה להחריד. 

אז מה ניסיתי להגיד פה? שאני צריכה לכתוב שתי עבודות ממש גדולות ושמנות כדי שאני אוכל להמשיך ולכתוב עוד עבודות גדולות ושמנות בנושאים שיותר מעניינים אותי, ובדרך גם ללמד אנשים אחרים איך כותבים עבודות כאלו (ואיך בדיוק קיבלו אותי לבצע תפקיד שכזה? האלים יודעים. וביפן יש שמונה מליון כאלו, והבירוקרטיה לא פשוטה, אז בהצלחה. מה שמוביל אותי ל...).

פרק שלוש, ובו אני טסה ליפן בעוד פחות משבועיים.

ממש חיה על הקצה, אני. ברגע שהסמינרים האלו מוגשים בבטחה במזכירויות הרלוונטיות במוסד המכובד שבו אני מבלה חלק נכבד מחיי, אני עוזבת הכל ונוסעת ליפן לחודש. כן, אין לי באמת כסף לעשות דבר כזה. לא, לא הולך להיות לי יותר כסף מהתפקיד הזוהר באוניברסיטה (או מסופי השבוע בחנות שבה אני עובדת), ולא, לא לקחתי הלוואה שאני הולכת לשלם עליה כל חיי. גם לא ירדתי לזנות. הכסף הושג ממקור בטוח, שיקבל אותו חזרה בתשלומים עד סוף תקופת השכירות שלי בדירה הנוכחית (שזה תיאור מאוד מייגע ל'חבר שלי הלווה לי בוכטה של כסף והוא פשוט לא הולך לשלם שכר דירה עד סוף החוזה'). 

אחת הסיבות המרכזיות להשקה מחדש של הבלוג הזה היא כנראה הטיסה הזו - אני רוצה לתעד אותה במילים, ובפייסבוק זה פשוט מרגיש לא זה (וכל הטקסט מיושר שמאלה וזה נראה כמו קקי). 

כרגע אני מתכננת ללכת לפסטיבל אינדי בסייטאמה, לטפס על כמה הרים, לשרוץ בטוקיו ואולי לקפוץ לקוריאה במעבורת מפוקואוקה. בדרך אני גם מתכננת לטייל איזה יום במוסקבה, אז אם לא תיראו פוסטים על יפן בהמשך העדכונים שלי, זה כי קרה לי שם משהו שיכול לקרות רק לתיירת שהחליטה שזה יהיה ממש מגניב להסתובב לבד ברוסיה עם איזה סמל גאווה על התיק (סתם, אני שוקלת להשאר בשדה התעופה כדי לא לתרום לתיירות הרוסית, ואולי גם כדי לסיים לכתוב את הסמינרים שלי ברגע האחרון ולשלוח אותם למישהו בארץ שיגיש אותם במקומי. אבל אין סיכוי שאגיע למצב הזה... נכון?).

אפילוג.

סתם, מה זה פה.

אה, יש לי חתול, שזו תוספת מאוד משמעותית לחיים וראויה לציון במסמך מכונן זה. קוראים לו דרפי, והוא יותר מרושע מטומטם מאתגר זוגיות הורס עולמות מגניב מאמאשלכם.  

זהו. אני אפילו לא אסיים בזה שאני מכריזה משהו בסגנון של 'טוב הלכתי לכתוב קצת סמינרים!!!', כי אני מנסה להמנע מלשקר. אבל על כך, אולי, בפעם אחרת.