והדברים משתנים לפני שאני מספיקה לנשום.

ספקות ופחדים, חששות, ריגושים אסורים, סקס, היקשרות לאדם למרות הידיעה שזה לא.

ואתה, המקסים שבקושי מדבר עברית בלי המבטא האמריקאי המתוק שלך, אתה שמבין ומחבק ומחכה ויודע ואוהב בלי תנאים והגנות, בלי לפחד ולהציב חומות - דווקא אותך אני שוכחת, דווקא בך אני פוגעת.

"אהובתי כארץ מדבר, צורבת כצור, דוקרת כעקרב

אפילו שרוצה אותי כבר, מייבשת אותי לראות אם אשאר

דווקא אז אני רוצה אותה יותר".

מתי התחלתי לזלזל בנוכחות שלך, איך העזתי - וגרוע מכך, איך אני עדיין מעזה - לקחת את האהבה שלך אליי כמובן מאליו? זה לא נוח לי, אהוב שלי, אני לא רוצה להרגיש ככה. סלח לי על שאיני מצליחה לשנות את מה הלב מכתיב לי, תאמין לי שאני מצטערת.

כל מה שאני רוצה מסתכם בלחזור להרגיש כמו לפני הנסיעה; לחוש איך האהבה אלייך ממלאת אותי באוויר נקי, הכמיהה מלווה אותי אפילו באמצע ארוחה משפחתית, הזיכרונות מעלים בי חיוך.

אני מסניפה את העבר, מתמלאת פחד מהעתיד, מעבירה את ההווה בלי להרגיש.

למה ניסיתי למצוא את עצמי כשהרגשתי שלמה? איך הצלחת אתה להישאר סבלני כלפיי, לקבל את הרצונות המשוגעים שלי, להאמין שאתה מסוגל לספוג הכל כדי שיהיה לי טוב - גם אם זה לעמוד מהצד כשאני בלעדייך, כי חשבת שזה מה שאני צריכה? עשית הכל בשבילי, ואני.. למה רימיתי את עצמי באמונה שאני מסוגלת לבלות עם אחר בלי להיקשר, לאהוב, לרצות יותר? שיקרתי לעצמי. לא לך, לא לו. 

אני לא מתנתקת מהעבר, לא שמה את הטיול בצד ואותו מאחוריי אלא נותנת דרור לפנטזיות מגוכחות ולהבטחות מאדם שבסך הכל התאהב בישראלית וחושב שזה כל כך אמיתי עד שהכל אפשרי, שאולי זה אפילו רומנטי שהסיכויים נגד.

אני רוצה להכריח את עצמי לדעת טוב יותר, לא להיכנע לרצונות מטופשים, לא לוותר על מה שאני רוצה באמת לטובת מה שאני רוצה הרגע. אז אני לא מקבלת את רגשות הדחייה שעולים בי, לא מקבלת את החשק הבוער אליו. אני לא רוצה לתת לו מקום כי אני רוצה לאהוב אותך שוב. רק אותך.

Torn between two lovers, feeling like a fool

Loving both of you is breaking all the rules..