החלטתי לשבור את המחסום.
אני מפחדת שאבדו לי היכולות
הצורך שלי לכתוב הולך ופוחת עם השנים והחוויות
וזה חבל כי דווקא הכתיבה היא הכי מדויקת ביכולת שלה לתת לי את ה..חופש הזה, את המרחב הזה
שכבר שנתיים אני מרגישה שאין לי בכלל בכלל.
ומאז שטסתי אני לא כותבת
אפילו לא קצת
אפילו לא בכאילו
אפילו לא בפני אנשים קרובים (מה זה בכלל?)
אפילו לא לבד.
היום הלכתי ברחובות הריקים והשקטים בשכונת המגורים הנחמדה בערב, בחושך, לבד
הדשא היה רטוב והיה ריח נהדר באוויר, הריח הזה שאני אוהבת של גשם למרות שזה בכלל לא גשם וממש חם ולח פה
וזה הזכיר לי פתאום את הבית, הזכיר לי את התיכון, הזכיר לי את ההליכות הארוכות במושב
את הפרנויה של הלילה, את ההתמסרות לרגע, את הבהייה בשמיים, ברחובות הריקים,
את ההקשבה המוחלטת לשקט של הלילה
הזכיר לי כמה אני אוהבת את זה
ולמה הפסקתי?
למה
לעזאזל
הפסקתי
עם כל מה שעשה לי טוב?
איך שיקרתי לעצמי שחיים כאלו הם מספיק טובים כדי לזנוח הכל
למרות שאני בכלל אומללה
וכבר התוודיתי בפני עצמי אלף פעם שאני אומללה
ועצוב לי
ושאני מתגעגעת לאור הפנימי ולשמחה
לחופש, לריקוד, לחיים!
מתגעגעת לחיות
הלילה זה פשוט צורם קצת יותר מתמיד
כי אין כלב שילקק לי את הפנים באהבה אינסופית
ואין בן זוג שיחמם לי את הלב
יש שתיקה קרה כזו
עצב ומועקה ענקית באוויר
ודברים שאין טעם לדבר עליהם אז לא מדברים
וכמה קירות שמרגישים כמו כלא
ודמות אחת מרוחקת מרוחקת
מטושטשת
שיושבת ומחבקת את הרגליים של עצמה
כמו אז
באמבטיה כשהמים היו שוטפים את הכל
והדמות הזו היא אני.
והיא קוראת לי
ואני לא מצליחה להגיע אליה
לא מצליחה לעזור
לא מצליחה לאחוז בידה
לחבק, להרגיע
לא מצליחה להגיע
אליה.
איפה אני?
וככל שאני מתרחקת מעצמי
אני מתרחקת מהעולם כולו
בתוך תוכי אני כולי אהבה וחום ורצון לחבק ולתת ולאהוב ולדאוג
אבל כל זה חסום לגמרי
ובמקום זה אין לי חברים
יש שיחות חולין
ותגובות בפייסבוק
ויש כמה עשרות אנשים שכאילו מכירים אותי
אבל בכלל לא יודעים מי אני
ואני לא מצליחה להראות שכן
כן אכפת לי
אני כן אותו בנאדם
אני לא אנטיפטית ולא אדישה
ואני כן אוהבת
וכן רוצה קשרים אמיתיים
עמוקים
עם שיחות טובות כאלו על החיים
כמו פעם
כמו לשבת ליד המדורה עם העשן בעיניים
ובמקום זה יש כמה חיוכים מזויפים
והנהוני ראשים
וריקנות תהומית
ואיפה אני ואיפה אתם?
איפה חברים ואיפה קרבה ו..
אני מרגישה אבודה
לגמרי
אבודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
