לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Back To Basics


when all of your wishes are granted...many of your dreams will be destroyed

Avatarכינוי: 

בת: 36

MSN:  249758764

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2019

הסיפור שלי,חלק ב- (מחלה,כאב כרוני,סמים וגמילה)


היי!! 

ממש הפתיע אותי שקראתם משהו בכלל מכל ה..מגילה שהקלדתי! זה מאוד מרגש! שתדעו לכם :) 

 

קופצת להמשך: 

בגדול ראשי פרקים- בגיל 19 נאנסתי, לא על ידי חייל. אבל הייתי בצבא והם לא עזרו לי בכלל, להיפך. מיררו לי את החיים. גיל 25, נאנסתי שוב, נכנסתי להריון, עברתי הפלה, נפשית נשברתי, התרסקתי. זה היה בקטע של...באמת? הריון ראשון בחיים שלי, והוא מאונס? גם את זה לקחו לי?

 

ואז כמה שנים אח"כ..בעצם שנתיים, התחלתי להרגיש ממש רע, כאב ראש שלא עזב אותי, וכאב חזק וחד, ערב אחד הייתי בקורס לפרמייר (עריכת ווידאו) וממש הסתנוורתי מהמקרן, והראש התפוצץ לי. אני זוכרת שעצמתי את עיניי והנחתי את הראש בין הידיים לכמה דקות, ופתאום הרגשתי משהו בולט במצח, חשבתי שנעקצתי על ידי דבורה או משהו רק בגלל הגודל של ה..בלוטה. חח 

נהגתי הביתה והיה לי קשה כי היה ערב וממש הסתנוורתי מכל האורות, 

הגעתי הביתה ואמרתי לאמא שלי,תראי מה יש לי במצח. נעקצתי או משהו..איזה מצחיק שזה במצח..

היא הסתכלה והייתה בהלם, זו לא עקיצה, זה בגודל כדור טניס בערך. ואדום. 

יאללה נקפוץ למיון, 

 

הגעתי למיון ואחרי כמה רופאים שהביטו בי, בסוף שאלתי,אוקיי אז מההההה ? 

והרופא ענה לי, זה חצ'קון! חח הגעת למיון בגלל חצ'קון.. 

אני,מרגישה מוזר ונבוכה קצת וכולנו צחקנו והוא הלך, אמא שלי התיישבה קצת אז הייתה רחוקה ממני, בדיוק הסתכלתי עליה כשאני רואה שמישהו זורק עליה ניירות מגולגלים, כמו בבצפר אתם יודעים? 

היא הרימה את הראש מהנייד ופתאום קמה מהר ונעלמה לי מהעיניים. לא יכולתי לראות מה קורה עוד. 

 

אח''כ שאלתי אותה מה זה היה, והיא אמרה כלום, אני לא יודעת על מה את מדברת.. 

 

מלא רופאים התחילו להגיע וסטודנטים, הם נעמדו סביב המיטה שלי ובהו בי, כולם בהו בי פשוט בשקט, ואז אחד מהם שאל אם הידיים שלי תמיד נראו ככה? ואני כזה..אממ כן? מזאת אומרת? 

מהן גדלו לאחרונה?

-לא.

-והסנטר שלך? היה ככה תמיד? 

-כן..יו מה קרה? שאלתי והתחלתי לצחוק, ואחת הרופאות חייכה אליי ואמרה לא לא.הכל בסדר.

 

אושפזתי, זה היה ביום חמישי בערב, הייתי בטוחה שבראשון הכל כבר יעלם, כולל הכאב הראש, 

נעשו לי המון בדיקות, הכרתי בחורה שגם סבלה מכאב ראש נוראי, והם לא ממש ידעו מה לעשות איתנו. כדורים נגד כאבים לא עזרו בכלל, אאפילטן לא קמצוץ. הייתי שם עם מגבת על העיניים כי הייתי צריכה חושך מוחלט. 

יום אחד אישון בצד שמאל נפתח לענק ענק ונתקע ככה, הם לא התרגשו מזה בכלל, 

 

 

אחרי איזה שבוע של אי וודאות, נאמר לי ולבחורה החמודה שהייתה איתי בחדר שיצטרכו לעשות לנו בדיקת ניקור מותני. 

והסבירו שזה בעצם להחדיר מחט ענקית כמו בסרטי אימה בין החוליות בגב ושואבים נוזלים משם וככה ניתן לראות אם יש לחץ מוגבר סביב המוח, נאמר לי שאחכ כאב הראש ירגע, ושאסור לזוז שעה אחרי וצריך לשתות המון קפאין.

 

הבחורה השניה פחדה מאוד מאוד, אני... הייתי נואשת וגם רציתי לעזור לה שלא תפחד אז התנדבתי להיות ראשונה, 

זה חצי ניתוח. אז כאילו..רק סגרו את הווילון, הוציאו את האמהות והחלו בהכנה, 

 

זו הייתה הבדיקה הכי כואב שאי פעם בחיים עברתי, הם כן מרדימים את המקום, אבל זה מרגיש כאילו זה לא מורדם,

זה...היה פשוט מזעזע, הייתי בהלם מעוצמת הכאב של זה, אבל לא רציתי להוציא הגה בגלל שהבחורה שראיתי גם צריכה לעבור את זה והיא הייתה קצת מפונקת כזו, לא רציתי שהיא תפחד, 

רק מלא מלא דמעות ירדו לי ומרוב כאב גם לא יכולתי להוציא מילה, 

בשביל הבדיקה צריך לשכב כמו עובר, ולהתקפל כמה שיותר, כך שהאחות שהחזיקה לי את היד כביכול לא ראתה את הפנים שלי בכלל, 

כשהם סיימו הם ראו את הפרצוף שלי האדום מבכי והעיניים הנפוחות, פשוט אמרו לי כל הכבוד. חחחח. ונחשו מה? 

לבחורה השניה בכללל לא כאב, אפילו לא טיפה, 

ולמה זה? 

מפני שאני בעלת עודף משקל, ומסתבר שזה מממש מממש משפיע על כמה שזה יכאב,ממש משפיע! 

 

בקיצור, התגלה אצלי לחץ תוך גולגולתי, שזה אומר יותר נוזלים מסביב למוח מהרגיל, ברגיל צריך להיות 180. ולי היה 380. 

לכן התנפח לי המצח כי הנוזלים נאגרו, לכן כאב לי הראש כל כך. וגם בגלל זה לאישון שלי היה שיגעון גדלות. 

 

קיבלתי כל מיני כדורים, סוג אחד שמוריד את הנוזלים ומוציא אותם מהגוף, סוג אחד נגד כאבים אבל יש לו קאצ' קטן, הוא גורם לחוסר תיאבון, שזה..סבבה מבחינתי,בהחלט, אבל הוא גם גורם לטימטום בטירוף. שמו טופאמקס, היזהרו מזה! חח 

וקיבלתי גם פרקוסט, שזה סוג של מורפיום 

לצערי שום דבר לא עזר לי, אפילו לא המורפיום, שהייתי בטוחה שזה ממש חזק וזה אמור מממש לעזור נגד כאבי תופת. 

בשלב זה כבר הייתי במרפאת כאב ראש. הרופאה שם אמרה לי לקחת פרקוסט בבוקר ובערב, למשך חודש. אחרי חודש שלקחתי וראיתי שזה לא עוזר בכלל, והבנתי שזה ממכר, הייתי אצל הרופאה והיא המליצה להגדיל את המינון, אמרתי לה שנראה לי שאפסיק את זה אם זה גם ככה לא עוזר. 

 

חזרתי הביתה והחלטתי לא להמשיך עם זה, אחרי יום התחלתי להרגיש רע, זה התחיל עם צמרמורות של קור,ו..סלחו לי אבל נהיו שילשולים, נהיה לי ממש קר בתוך הגוף, שאני ממש רועדת מבפנים אבל העור שלי מזיע בטירוף, החלו בחילות מטורפות, לבסוף גם הקאות, הרגשתי שהוורידים שלי כאילו נמצאים סביב קרח, הם כאבו לי בטירוף. לא הבנתי מה קורה, עד שאמא שלי אמרה לי שהיא חושבת שאני בגמילה,

הטירוף הזה נמשך שבוע וקצת, בתוך כל הסבל הזה לפחות פחות הרגשתי את כאב הראש..חחח חצי נחמה, 

 

חייבת לציין שכשאתה בתוך זה, אתה לא זוכר שזה זמני וזה יעבור, אתה פשוט חי סבל בלתי נסבל, 

וערב אחד הסתכלתי על כל הכדורים שיש לי ועוד מורפיום שנשאר לי, רציתי לקחת הכל ולסיים את הסבל הזה, אפילו החתולות האהובות שלי שהיו לידי לא גרמו לי לחשוב שוב, זה כאילו היה חזק ממני, הושטתי יד לקחת את

הכדורים ובשניה הזו הגיע אליי פחד עצום,פחד מוות אני קוראת לזה, שאולי זה יעשה לי יותר בחילות, ואיך בכלל אוכל לבלוע אותם? ומה אם זה יגרום לי להקיא? (אני שונאת להקיא). 

ואז פשוט עצרתי ולא עשיתי את זה. 

 

יום אחד התעוררתי בבוקר וזה פשוט עבר. זה היה מדהים! כל כך משמח, אפילו שמחתי שהרגשתי שוב את הכאבים העזים של הראש, חחח העיקר לא הגמילה.

 

אחרי זה הגיעה תקופה מאוד מצחיקה (מצד האנשים בצד,לא מצידי) שאני בכיתי מכל דבר הכי קטן, בכי כאילו רצחו לי מישהו מול העיניים, 

 

הייתה פרסומת לקפה, שהבחור לוקח את חברה שלו לצימר אבל זה היה אכסניה עם נוער ויענו הכל מתפקשש עד שהוא מביא את הקפה, וואו כמה שזה גרם לי לבכות, ואמרתי- אני הייתי סולחת לו, למה היא כזו רעה אליו,הוא כל כך משתדל,

בכיתי על זה חצי יום! 

 

מהצד זה באמת מצחיק, ודפוק אני מניחה שזה נקרא 'הדאון' אחרי הגמילה, חחח כל כך מטומטם. 

 

לא הייתה ברירה, החליפו לי כדורים אבל לא הבנתי שזה פשוט סוג אחר של מורפיום :/ 

 

אז..בסופו של דבר הייתי על מורפיום 6 שנים, ולא, זה מממש לא עוזר, אבל כשכל כך כואב אז לוקחים הכל, אפילו שתהיה שניה של הפוגה זה שווה הכל, 

 

בגלל שזה יצא ממש ארוך אמשיך עוד בפעם אחרת. על הפעמים שבועות לקחתי 8 כדורי מורפיום ביום, על גמילות נוספות, על החתולה שלי :( ז"ל. ועל הסוףףףף! הסוף הטוב :)

 

נכתב על ידי , 30/7/2019 23:44  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הסיפור שלי. חלק א-טראומות (טריגר-אונס,הפלה)


אוקיי,אנסה לעשות את זה כמה שיותר נחמד ומעניין כי זה בהחלט הולך להיות ארוך. 

 

 

הדס אפ- הולכת לספר על טראומות, שכוללות אונס,הריון,הפלה, צבא, וחברים. 

 

אני מספרת את כל זה כי אני מנסה אולי איכשהו לכתוב משהו שבעתיד אולי יעזור לעוד אנשים, אז.. טויוטה ראשונה, :) 

 

חודש אחרי שנולדתי חליתי מאוד, נהיה לי תת חום והתחילו לי התכווצויות. הייתי בבית חולים ועברתי החיאה במשך שבוע, נאמר לאמא שלי שאם אחייה, אהיה כנראה מפגרת, 

לשימחתי אני רק דיסלקטית, יש לי דיסקלקוליה שזה בערך לא מסתדרת עם מספרים, ואני לא בהכרח מצליחה לקלוט מטמטיקה. בכלל. 

 

 

יש לי אבא מאוד מאוד קשוח, אחי אחותי ואני פחדנו ממנו פחד מוות כל החיים, לשמחתי ההורים התגרשו כשהייתי בת חמש, (אף אחד מאיתנו לא לוקח את זה קשה.בכלל). 

 

אבא שלי הוא כנראה חסר ביטחון כל כך וחשוב לו מה שחושבים אחרים עליו או על ילדיו ומשפחתו. 

הוא נוטה להשפיל ולצרוח את נשמתו עליך כל פעם שהוא מתעצבן, והוא מתעצבן משטויות. 

(למשל אם הנחתי כוס לא במקום הנכון.) 

 

זו הייתה התעללות נפשית קשה מאוד, ואני איפשהו תמיד חיפשתי (ועדיין) את האישור שלו ואת הקבלה שלו, שלא באמת קיבלתי.

 

אקפוץ לצבא,- עברנו בדיוק מירושלים לתל אביב, אמא שלי ואני, אחי כבר גר לבד וגם אחותי. שניהם גדולים ממני. 

 

אחרי הטירונות והכל שדווקא מאוד נהנתי ממנה והייתי מורעלת, הגעתי ליחידה שלי, ובסופ"ש אחד הייתי בצ'אט של וואלה, והכרתי שם בחור, 

שוחחנו כמה זמן והוא שאל אם אני רוצה להיפגש, אמרתי לעצמי יאללה, תל אביב וזה... דייטים! מגניב, 

 

לא ארחיב על האונס עצמו, אבל רק אומר שכשמשהו רע קורה לי, אני קופאת. מתה מפחד לזוז, זה נשמע מממש מפגר אבל אני חושבת שזה קשור לקטע של..לא נעים לי לפגוע, ולא נעים לי להעליב אף אחד. בצורה מוגזמת כן. 

ואני פשוט קופאת. לצערי. וזה הכי מעצבן שיש. 

 

הוא כפה את עצמו עליי פעמיים. 

 

ביום ראשון כל הדרך לבסיס דיקלמתי בראש, 'בוקר טוב המפקד, קרה משהו אתמול ואני לא בטוחה מה ואני רוצה לדבר עם מישהו', המשפט הזה שונן אצלי בראש כל הדרך. פשוט קצת פחדתי מהמפקד, כי הוא היה קשוח כזה, ו..אבא שלי גרם לי לפחד טוב טוב מבעלי סמכות.

 

הגעתי למפקד,לקחתי אוויר, אמרתי לו שאני רוצה לשוחח עם הקב"ן. 

והוא ענה שאי אפשר עכשיו, ורק אחרי החגים, 

עניתי לו תודה ויצאתי מהמשרד, לא שקטה בכלל, ראיתי חייל שהכרתי וביקשתי ממנו לדבר איתי לרגע, הלכנו לאיזה משרד ריק וסיפרתי לו מה שקרה, 

הוא ענה לי: את מבינה שנאנסת?

מאותו רגע הכל נהיה לי הכחשה מטורפת אחת גדולה. התחלתי לצחוק ואמרתי לו שזו מילה דיי רצינית. (זה הבהיל אותי), מפה לשם הגעתי למרפאה, מהמרפאה למיון, ואז למיון אחר שיודע לטפל בנאנסות יותר טוב כנראה, שם דיברו איתי 3

 רופאים. ואחד צילם את הסימנים הכחולים על הגוף שלי. הייתי בחדר כזה לבד איתם. צחקתי המון, הייתי ההכחשה מטורפת. 

עד שמישהו אמרה לי: שנתקשר לאמא?

ואז נשברתי. כאילו עד אז כלום לא היה אמיתי. 

 

אמא שלי ואני קרובות מאוד, ופתאום זה עירער אותי כל כך שהיא תדע..זה פשוט הפך לאמיתי מידי. 

 

אחרי שבוע בערך עזרתי אומץ והלכתי להגיש תלונה במשטרה, הרגשתי כאילו שאני אנסתי אותו עם איך שהם התייחסו אליי. 

 

לא יצא מזה כלום, למרות שהוא הפליל את עצמו בשיחת טלפון שאמרו לי לעשות אליו, ולמרות שהוא הודה, התיק נסגר מחוסר ראיות. זה הכעיס אותי מאוד. לא מבינה את זה בכלל, אולי יש לו קשרים שם.אין לי מושג.

 

 

בצבא לא ממש עזרו לי עם כל המצב, ביקשתי שיחות ונתנו לי לדבר עם הפסיכולוג שרק ניסה להעיף אותי מהצבא, אמר לי דברים כמו- לי אין איך לעזור לך, עברת משהו קשה, הכלים בידיים שלך, ואם את לא רוצה לצאת מהצבא, אין לי מה לעשות. 

 

הייתי בוכה כל הזמן, 24/7. פשוט בוכה בלי הפסק, והצבא ניסה לגרום לי לעזוב בכל מחיר, שמו אותי שבוע אחרי שבוע בטורנות מטבח, וטורנות רס"ר, ו..ככה העברתי את רוב השירות שלי. זה היה ממש קשה. אגב הייתי נהגת ונהגים לא אמורים לעשות טורנויות. (נהגת מבצעים,היינו יורדים לשטח). 

 

כשהגיע הזמן לקבל דרגה, נתן לי אותה המפקד סתם ככה בסוף היום.. לא כמו עם כולם שחגגו להם. 

 

בסוף אמא שלי לקחה אותי לפסיכיאטר חיצוני וקיבלתי מלאאא מלא מלא כדורים להרגעה, ואז הצלחתי להפסיק לבכות סופסוף. ולתפקד. 

 

אחרי הצבא רציתי לתבוע אותם, לא בשביל כסף. רק בשביל שידעו איך להתמודד עם דבר כזה, ללמד אותם,או משהו! 

 

פניתי לאיזה עורך דין והוא בכלל התמקד באונס,שלא רציתי את זה, ואמר לי משפט שלא אשכח- אונס רגיל זה לא ידבר לשופט בכלל. אבל העובדה שהיה גם מעשה סדום זה כבר יותר טוב. 

 

(?!??! באמת?!?!)

 

ואני צריכה להיזהר כי אם אפנה למשטרה שוב, יראו בי כמתלוננת שווא, ואולי בעתיד כשיהיו לי ילדים יקחו לי אותם כי אני על כדורים פסיכיאטריים. 

 

בנוסף הוא אמר שהצבא זה גוף גדול והם ירמסו אותי לחתיכות. ירדתי מזה. לא היה לי מספיק כוח נפשי אז. 

 

נקפוץ כמה שנים קדימה, גיל 25 בערך, הכרתי בחור בעבודה, התחלנו לצאת, הייתי משגרת אמבולנסים במוקד של עזרה ראשונה, (לא מד"א) 

עבדתי מסביב לשעון, היו לי 4 שעות לישון בין משמרת למשמרת. 

 

אחותו של הבחור ביקשה ממני לבוא לגור אצלה בבית ולשמור על הכלב, חשבתי סבבה, עוד קצת כסף מהצד, אפילו עוד חברה מהעבודה באה לגור שם איתי בגלל ש..לא רציתי שהכלב יחכה הרבה בין טיול לטיול. 

הבחור גם הגיע ערב אחד, שתינו יין כולנו ופתאום החברה ואני נהיינו גמורות מעייפות, נמרחנו על הספה, מתות. 

הוא ממש גרר אותי לחדר השינה, לא ממש יכולתי להגיד כלום, לא הצלחתי, בקושי זזתי. 

הוא..ניצל את המצב, אני לא בטוחה אם הוא שם לנו משהו במשקה או מה.

בבוקר התעוררתי כועסת. החברה עדיין על הספה,הוא כבר הלך, אמרתי לה אני לא מאמינה! אני לא מאמינה!

-מה הוא עשה לך?

-הוא לא הפסיק! אני לא יכולתי להגיב...

 

נפרדתי ממנו כמובן, אבל הכחשתי לחלוטין מה שקרה, הרחקתי מהמוח שלי. 

 

אחרי חודשיים, התחלתי להרגיש רע, והייתי מקיאה בערבים, נילחצתי ועשיתי בדיקת דם לראות אם אני בהריון, 

התשובה הייתה חיובית, עולמי חרב עליי באותו הרגע. 

 

אני זוכרת שהלכתי לעשות אולטרסאונד, והמסך היה מול העיניים שלי, הכל היה מוגדל, והטכנאית אמרה לי- הנה התינוק, את רואה? הכל נראה בסדר, מתפתח יפה. 

ראיתי פרופיל קטן. תחילה של אצבעות בידיים, תינוק...התינוק שלי. 

 

התחלתי לבכות ואמרתי לה שזה מאונס, מסכנה היא ישר סובבה את המסך שלא אראה יותר. 

 

אחרי כמה ימים של מחשבות עמוקות החלטתי לעשות הפלה, זה לא היה פשוט בכלל, כאב לי כל כך, נפשית. נשברתי לחלוטין. 

אבל עברתי את זה. 

 

אחרי עוד כמה שנים בהם אני מנסה להמשיך כרגיל עד כמה שניתן, התחלתי להרגיש ממש רע, נהיו לי כאבי ראש, ולאט לאט הם התגברו והתגברו

וכל פעם לאורך יותר זמן ויותר זמן, עד שהם פשוט לא חלפו יותר. פשוט נשארו. 

 

זהו להפעם הא? גם ככה זה מוגזם. חח החלק הבא- מחלה שפקדה אותי אם כאבים כרוניים, סמים, הזיות, גמילה,והתגברות!!

 

 

נכתב על ידי , 29/7/2019 00:48  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כל כך אוהבת את הבלוג הזה!


יש לי אותו בערך מגיל...15 או אפילו פחות. ותמיד כל כך עזר לי לפרוק,לכתוב הכל, זה מנקה אותי. :) 

 

אז הכל פה ממש ישן, ממממש, והיו שנים שלא כתבתי, ואני חושבת שסופסוף אני חוזרת, חבל שאין אפליקציה או משהו שיותר נוחה,אבל שטויות. מקווה ממש שלא יסגרו את האתר! 

 

רציתי לכתוב כאן את הסיפור שלי עד כה, מה קרה בשנים האחרונות כי זה דיי משמעותי. לא איכפת לי אפילו אם לא יקראו,זה חשוב בשבילי.

 

התחילו לומר לי שאני צריכה לעשות הרצאות על ..על הנפש כזה? לא. יודעת. הבעיה שאני מבולבלת ואני לא מרגישה בכלל שהגעתי למצב מאוזן עדיין. אולי אבל לא חייב להגיע לאיזון בהכרח בשביל להתחיל לספר..

 

תמיד הייתי מתבכיינת כזו ואני לא רוצה להיות כזו יותר. אני מנסה להתרכז יותר בחיוב, לשנות את המחשבה, 

 

 

בגדול, הסיפור שלי הוא על,טראומות, כאב כרוני בעקבות הטראומות והתגברות לפחות על הכאב. לאחר 6 שנים. :) באמצע יש סמים, גמילה, קנאביס רפואי. תסכול. חתולים :) ואמא אחת שלא הפסיקה להילחם עליי לרגע. 

 

טוב יש מצב שאתחיל לכתוב ממש עכשיו.. חחח עשיתי לעצמי חשק. 

אוהבת אתכם מאוד! גם אם כבר אין אף אחד פה. עדיין אוהבת ומתרגשת! 

נכתב על ידי , 29/7/2019 00:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

55,918

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לjul אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על jul ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)