אוקיי,אנסה לעשות את זה כמה שיותר נחמד ומעניין כי זה בהחלט הולך להיות ארוך.
הדס אפ- הולכת לספר על טראומות, שכוללות אונס,הריון,הפלה, צבא, וחברים.
אני מספרת את כל זה כי אני מנסה אולי איכשהו לכתוב משהו שבעתיד אולי יעזור לעוד אנשים, אז.. טויוטה ראשונה, :)
חודש אחרי שנולדתי חליתי מאוד, נהיה לי תת חום והתחילו לי התכווצויות. הייתי בבית חולים ועברתי החיאה במשך שבוע, נאמר לאמא שלי שאם אחייה, אהיה כנראה מפגרת,
לשימחתי אני רק דיסלקטית, יש לי דיסקלקוליה שזה בערך לא מסתדרת עם מספרים, ואני לא בהכרח מצליחה לקלוט מטמטיקה. בכלל.
יש לי אבא מאוד מאוד קשוח, אחי אחותי ואני פחדנו ממנו פחד מוות כל החיים, לשמחתי ההורים התגרשו כשהייתי בת חמש, (אף אחד מאיתנו לא לוקח את זה קשה.בכלל).
אבא שלי הוא כנראה חסר ביטחון כל כך וחשוב לו מה שחושבים אחרים עליו או על ילדיו ומשפחתו.
הוא נוטה להשפיל ולצרוח את נשמתו עליך כל פעם שהוא מתעצבן, והוא מתעצבן משטויות.
(למשל אם הנחתי כוס לא במקום הנכון.)
זו הייתה התעללות נפשית קשה מאוד, ואני איפשהו תמיד חיפשתי (ועדיין) את האישור שלו ואת הקבלה שלו, שלא באמת קיבלתי.
אקפוץ לצבא,- עברנו בדיוק מירושלים לתל אביב, אמא שלי ואני, אחי כבר גר לבד וגם אחותי. שניהם גדולים ממני.
אחרי הטירונות והכל שדווקא מאוד נהנתי ממנה והייתי מורעלת, הגעתי ליחידה שלי, ובסופ"ש אחד הייתי בצ'אט של וואלה, והכרתי שם בחור,
שוחחנו כמה זמן והוא שאל אם אני רוצה להיפגש, אמרתי לעצמי יאללה, תל אביב וזה... דייטים! מגניב,
לא ארחיב על האונס עצמו, אבל רק אומר שכשמשהו רע קורה לי, אני קופאת. מתה מפחד לזוז, זה נשמע מממש מפגר אבל אני חושבת שזה קשור לקטע של..לא נעים לי לפגוע, ולא נעים לי להעליב אף אחד. בצורה מוגזמת כן.
ואני פשוט קופאת. לצערי. וזה הכי מעצבן שיש.
הוא כפה את עצמו עליי פעמיים.
ביום ראשון כל הדרך לבסיס דיקלמתי בראש, 'בוקר טוב המפקד, קרה משהו אתמול ואני לא בטוחה מה ואני רוצה לדבר עם מישהו', המשפט הזה שונן אצלי בראש כל הדרך. פשוט קצת פחדתי מהמפקד, כי הוא היה קשוח כזה, ו..אבא שלי גרם לי לפחד טוב טוב מבעלי סמכות.
הגעתי למפקד,לקחתי אוויר, אמרתי לו שאני רוצה לשוחח עם הקב"ן.
והוא ענה שאי אפשר עכשיו, ורק אחרי החגים,
עניתי לו תודה ויצאתי מהמשרד, לא שקטה בכלל, ראיתי חייל שהכרתי וביקשתי ממנו לדבר איתי לרגע, הלכנו לאיזה משרד ריק וסיפרתי לו מה שקרה,
הוא ענה לי: את מבינה שנאנסת?
מאותו רגע הכל נהיה לי הכחשה מטורפת אחת גדולה. התחלתי לצחוק ואמרתי לו שזו מילה דיי רצינית. (זה הבהיל אותי), מפה לשם הגעתי למרפאה, מהמרפאה למיון, ואז למיון אחר שיודע לטפל בנאנסות יותר טוב כנראה, שם דיברו איתי 3
רופאים. ואחד צילם את הסימנים הכחולים על הגוף שלי. הייתי בחדר כזה לבד איתם. צחקתי המון, הייתי ההכחשה מטורפת.
עד שמישהו אמרה לי: שנתקשר לאמא?
ואז נשברתי. כאילו עד אז כלום לא היה אמיתי.
אמא שלי ואני קרובות מאוד, ופתאום זה עירער אותי כל כך שהיא תדע..זה פשוט הפך לאמיתי מידי.
אחרי שבוע בערך עזרתי אומץ והלכתי להגיש תלונה במשטרה, הרגשתי כאילו שאני אנסתי אותו עם איך שהם התייחסו אליי.
לא יצא מזה כלום, למרות שהוא הפליל את עצמו בשיחת טלפון שאמרו לי לעשות אליו, ולמרות שהוא הודה, התיק נסגר מחוסר ראיות. זה הכעיס אותי מאוד. לא מבינה את זה בכלל, אולי יש לו קשרים שם.אין לי מושג.
בצבא לא ממש עזרו לי עם כל המצב, ביקשתי שיחות ונתנו לי לדבר עם הפסיכולוג שרק ניסה להעיף אותי מהצבא, אמר לי דברים כמו- לי אין איך לעזור לך, עברת משהו קשה, הכלים בידיים שלך, ואם את לא רוצה לצאת מהצבא, אין לי מה לעשות.
הייתי בוכה כל הזמן, 24/7. פשוט בוכה בלי הפסק, והצבא ניסה לגרום לי לעזוב בכל מחיר, שמו אותי שבוע אחרי שבוע בטורנות מטבח, וטורנות רס"ר, ו..ככה העברתי את רוב השירות שלי. זה היה ממש קשה. אגב הייתי נהגת ונהגים לא אמורים לעשות טורנויות. (נהגת מבצעים,היינו יורדים לשטח).
כשהגיע הזמן לקבל דרגה, נתן לי אותה המפקד סתם ככה בסוף היום.. לא כמו עם כולם שחגגו להם.
בסוף אמא שלי לקחה אותי לפסיכיאטר חיצוני וקיבלתי מלאאא מלא מלא כדורים להרגעה, ואז הצלחתי להפסיק לבכות סופסוף. ולתפקד.
אחרי הצבא רציתי לתבוע אותם, לא בשביל כסף. רק בשביל שידעו איך להתמודד עם דבר כזה, ללמד אותם,או משהו!
פניתי לאיזה עורך דין והוא בכלל התמקד באונס,שלא רציתי את זה, ואמר לי משפט שלא אשכח- אונס רגיל זה לא ידבר לשופט בכלל. אבל העובדה שהיה גם מעשה סדום זה כבר יותר טוב.
(?!??! באמת?!?!)
ואני צריכה להיזהר כי אם אפנה למשטרה שוב, יראו בי כמתלוננת שווא, ואולי בעתיד כשיהיו לי ילדים יקחו לי אותם כי אני על כדורים פסיכיאטריים.
בנוסף הוא אמר שהצבא זה גוף גדול והם ירמסו אותי לחתיכות. ירדתי מזה. לא היה לי מספיק כוח נפשי אז.
נקפוץ כמה שנים קדימה, גיל 25 בערך, הכרתי בחור בעבודה, התחלנו לצאת, הייתי משגרת אמבולנסים במוקד של עזרה ראשונה, (לא מד"א)
עבדתי מסביב לשעון, היו לי 4 שעות לישון בין משמרת למשמרת.
אחותו של הבחור ביקשה ממני לבוא לגור אצלה בבית ולשמור על הכלב, חשבתי סבבה, עוד קצת כסף מהצד, אפילו עוד חברה מהעבודה באה לגור שם איתי בגלל ש..לא רציתי שהכלב יחכה הרבה בין טיול לטיול.
הבחור גם הגיע ערב אחד, שתינו יין כולנו ופתאום החברה ואני נהיינו גמורות מעייפות, נמרחנו על הספה, מתות.
הוא ממש גרר אותי לחדר השינה, לא ממש יכולתי להגיד כלום, לא הצלחתי, בקושי זזתי.
הוא..ניצל את המצב, אני לא בטוחה אם הוא שם לנו משהו במשקה או מה.
בבוקר התעוררתי כועסת. החברה עדיין על הספה,הוא כבר הלך, אמרתי לה אני לא מאמינה! אני לא מאמינה!
-מה הוא עשה לך?
-הוא לא הפסיק! אני לא יכולתי להגיב...
נפרדתי ממנו כמובן, אבל הכחשתי לחלוטין מה שקרה, הרחקתי מהמוח שלי.
אחרי חודשיים, התחלתי להרגיש רע, והייתי מקיאה בערבים, נילחצתי ועשיתי בדיקת דם לראות אם אני בהריון,
התשובה הייתה חיובית, עולמי חרב עליי באותו הרגע.
אני זוכרת שהלכתי לעשות אולטרסאונד, והמסך היה מול העיניים שלי, הכל היה מוגדל, והטכנאית אמרה לי- הנה התינוק, את רואה? הכל נראה בסדר, מתפתח יפה.
ראיתי פרופיל קטן. תחילה של אצבעות בידיים, תינוק...התינוק שלי.
התחלתי לבכות ואמרתי לה שזה מאונס, מסכנה היא ישר סובבה את המסך שלא אראה יותר.
אחרי כמה ימים של מחשבות עמוקות החלטתי לעשות הפלה, זה לא היה פשוט בכלל, כאב לי כל כך, נפשית. נשברתי לחלוטין.
אבל עברתי את זה.
אחרי עוד כמה שנים בהם אני מנסה להמשיך כרגיל עד כמה שניתן, התחלתי להרגיש ממש רע, נהיו לי כאבי ראש, ולאט לאט הם התגברו והתגברו
וכל פעם לאורך יותר זמן ויותר זמן, עד שהם פשוט לא חלפו יותר. פשוט נשארו.
זהו להפעם הא? גם ככה זה מוגזם. חח החלק הבא- מחלה שפקדה אותי אם כאבים כרוניים, סמים, הזיות, גמילה,והתגברות!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
