כן, זה נגמר מזמן יחסית.

הם ביחד כבר טיפה יותר משלושה חודשים.

ואני? אני מתקשה להמשיך.

זה תוקע אותי ואני לא אוהבת את זה.

אני עדיין מנסה להתגבר על הקטע המטריף הזה של התמונות.

מקומות מזכירים לי ותמונות צפות לי בראש.

כמה זכרונות.

אתה בג'קט פלאנל ירוק ואני באדום.

עומדים מול הבניינים ומנסים לראות את השקיעה.

ואתה מסתובב, מסתכל עלי ומחייך.

הולך על גדר אבן לבנה.

קופץ ממנה ומתקרב אלי.

מלמד אותי מילים לשיר אחד, שעד היום מזכיר לי אותך, גם אם הוא קומי ומטופש למדי.

מסתכלת סביבי.

כאן נפגשנו פעם ראשונה, וכאן פעם שניה.

כאן קפאנו מקור ביחד, זוכר?

וכאן ישבנו, ושאלת אותי שאלה על המוח שלעולם לא אשכח.

כאן אכלנו יחד.

הנה הספסל מאבן שישבנו עליו, והרחוב בו הלכנו. סתם, בשביל ללכת. אולי ללכת לאיבוד.

הנה החדר שלי. זוכר כמה דברים קרו כאן?

על המיטה הזאת, שאני ישנה בה כל לילה. מחכה שתופיע לידי.

מחכה שתגיד לי שעבדת עלי.

מחכה שאתעורר.

אני זוכרת כל מבט שלך, כל חיוך וכל נגיעה.

למה אני כותבת עליך בכלל?

הצילו.