אני באמת חושבת שכמעט המשכתי הלאה לחלוטין.

אבל אני מרגישה בודדה, זו האמת.

מצד אחד, נוח לי להיות עם עצמי. מצד שני, משהו חסר.

מישהו או מישהי.

אני ממש רוצה לגלות מי הבנאדם שמעדיף להיות איתי.

שיכול לדחות או לסרב לדברים אחרים, רק לפעמים, כי בא לו להיות איתי. כי לדעתו אני שווה את זה.

כי אני באמת.

החלטתי להפסיק להתמסכן.

כמעט כל אחת שווה את זה.

אז למה זה לא מגיע?

זה כל כך מוזר ומגניב שכל אחד הוא עולם ומלואו, וכשמכירים בנאדם הוא מכניס אותך לעולם שלו.

ומשהו כאן חסר לי.

אולי להכיר עולם חדש, אולי אפילו עולם משלי.

אני מרגישה ריקה מתוכן. במה אני מתעסקת כל היום?

ונתעלם לרגע מהעובדה שהצבא שואב את חיי בשיטתיות מזעזעת.

אני צריכה לפתוח ראש ואני לא יודעת איך [ולכל החכמולוגים, תחסכו ממני את הבדיחות על הפן הפיזי של המשפט, תודה].

אני עצבנית כל הזמן, לעצבים שלי יש עכביות מפחידה. הם אף פעם לא מפספסים הזדמנות.

אני מרתיעה את עצמי.

דבר טוב שקרה -

אני מדברת עם המפקדת שלי מהטירונות.

היא הדבר הכי יפה שנברא.

באמת.

היא גבוהה, והעיניים שלה כל כך עוצמתיות.

יש לה מבט קשוח ומחשמל.

וחיוך כל כך יפה.

ואכזריות מפחידה, למרות שהכל משחק. היא משחקת ממש טוב.

היא מדהימה לחלוטין.

הגורל מצחיק אותי כל כך.