אז מצאתי מישהו, ממש כמו שרציתי כשכתבתי את הפוסט הקודם.

הוא עולם ומלואו, הוא הכניס אותי לחייו, הוא לא משחק משחקים, הוא מעדיף לבלות איתי ומפנה לי זמן.

ומה הדבר הכי צפוי שיקרה במצב אופורי שכזה?

אני לא אתאהב, כמובן.

אני מרגישה חנוקה.

אמרתי לו שאני צריכה קצת הפסקה. קצת לנשום.

אולי כי אנחנו נפגשים כל יום כמעט.

אני מבולבלת לחלוטין.

חשבתי שאירוניה מעצבנת ברמה שכזאת רואים רק בסרטים של וודי אלן או משהו.

קבלו תיקון -

בסרטים של וודי אלן, ובחיים שלי.

כן, אירוניה מתוקה.