הייתי רוצה לא להיות כל כך מבולבלת , שאני הייתי יודעת מה אני רוצה. אבל אני לא.

אתם לא יכולים לשפוט אותי , ולנסות להבין מה עובר לי בראש כי אם אני לא מבינה איך אתם תבינו.

הכל עובר לי מול העיניים כל כך במהירות, הכל רץ, מהר ואני בקושי נושמת.

אני כל היום רצה סביב למה "שהרגילים" קוראים להם שיגרה; עבודה, לימודים, שיעורי נהיגה.

אין לי זמן לחשוב , לרצות , לאהוב כמו שצריך .

זה מה שעובר עלי באמת, פחד, תשישות, רצון לברוח, מתח, בכי.

הזמן בורח לי מן האצבעות כמו גרגירי חול ואני לא מסוגלת לעצור אותו.

רק פחד מהבא, אני יודעת כבר.

אין לי זמן לשמוח,

חשבתי בתחילת החודש הקודם שדברים כל כך טובים קורים לי ובאמת האמנתי בכך, ואולי הם באמת היו טובים.

אבל עכשיו ?

עכשיו הם חומקים לי מהעיניים.

אני נהיית עיוורת, מחוסר ידיעה.

עיוורת לחיים כמו שהם אמורים להיות. כי אני מוצאת את עצמי סגורה , חנוקה, אסירה במסגרת שאיני יודעת איך נכנסתי אליה.

אני רוצה זמן לבד, לחשוב אבל אני לא מוצאת .

וכשאני חושבת אני נתקעת בהתלבטות, לא ידיעה.

אני רוצה לדעות ולא להתלבט.

מה אני רוצה?

את מי ?

ולמה?

מבדידות או מרצון אמיתי ?

אין לי כוחות להתמודד עם המחשבות , אין לי זמן אליהן.

ובנתים אני ק חנוקה מחוסר ידיעה וטביעה עצמית בשיגרה.