אחרי שקראתי את הפוסט האחרון של דאדי ,  ואחרי שדיברתי עם חברה שלי שהספיקה להרוס לי את השמחה ברכישה האחרונה שלי לבומבמלה ...

הכל נראה לי מיותר כזה...

לא אמיתי ולא שווה .

ההתרגשות שלי לבומבמלה נהרסת מרגע לרגע , אני מרגישה בודדה מתמיד , וכאילו אין לי למה לצפות ...

סוף סוף סיימתי לעבוד . היום היה יום החופשה ראשון שלי ... יצאתיעם ידיד שלי לבקר חברים בראשון וקניתי אוהל ענק (של 10 אנשים!!!) לבומבמלה כי הוא היה זול וחשבתי על אולי לאמץ אנשים בבומבמלה שאין להם אוהל ולהנות מהאויירה מיוחדת . ואחרי שיחה עם חברה שרוב הסיכויים מבריזה לי ולחברה נוספת שלי , גרמה לי להתחרט שקניתי את האוהל ... אחרי שעשיתי רונדלים מראשון לחולון לקנות אוו , ושהייתי באקסטזה שאני יכולה להרשות לעצמי את זה אחרי החודש הנוראי של העבודה ואחרי כל הסיוט , היא באה והרסה לי בטיעונים שאסור לילבטוחבאף אחד ושהאוהל הזה סתם ימשוך תשומת לב לגניבות .

הדיאטה עם כל המאמצים שלי לא מצליחה ואני מגיעה לתסכולים ...

אני פשוט מאוכזבת מהכל ... מכולם ...

שאני מנסה לעשות משהו בשביל עצמי וכמו תמיד לא מצליח לי , שאני מרגישה מיום ליום יותר בודדה ושאני אשאר ככה , ככה זה כבר כל לילה ...

בימים אני מתרגשת , שמחה וצוחקת , ובלילות אני מרגישה מכוערת , בודדה, יצור פתטי שסתם מתקיים .

זה לא נגמר לעולם . כל הזמן שאני מנסה לצאת מההרגשה הזו , מהרחמים העצמיים הללו , וזה אפילו לא באמת רחמים עצמיים כי אני לא מרחמת על עצמי על המצב הזה , אני אשכרה באמת ובתמים מוצאת את עצמי חושבת שהמצב הזה מגיע לי . רק שאני לא מצליחה למצוא את הסיבה כדי לשכנע את עצמי . 

ושיר שעובר בראש כמטפורה כל הזמן הוא El Tango De Roxanne ממולאן רוז'...