אני פעם אחת רוצה לנסות להסביר את טיב היחסים שלי עם רובי.

לא יודעת אם זה להסביר למישהו חיצוני או אפילו להסביר לעצמי. אולי אם אני אשפוך הכל פה אז אני אגיע לתובנה מסויימת.

מאיפה אני אתחיל ?

איך הכרנו ... לפני שנתיים וכמה חודשים ...

משלחת פולין, טכנית אני הבחנתי בו עוד מהמפגש משלחות הראשון שהיה לנו באורט באשקלון, אבל לא כמשהו מיוחד.

בלילה של הטיסה לפולין שלחתי לידיד הכי טוב שלי מכתב בו אני מצהירה שאני מאוהבת בו. עכשיו , אני כבר לא יודעת אם זה היה נכון או סתם פנטזיה שנתקעה לי בראש מהעוצמה של הידידות שלנו, אבל ברגע ההוא שעשיתי את זה הוסרה לי אבן ענקית מהלב , כאילו באותו הרגע ירד ממני משקל נפשי של שנים. הרגשתי מאושרת, משוחררת, ושאני יכולה לעשות הכל.

ככה יצאתי לפולין.

אמצע שנת הלימודים יא' , מרס 2005.

אני חושבת שזה היה ביום הראשון, ירדנו כל בתי הספר של משלחת אורט מהמטוס והעלו אותנו על האוטובוסים. ואנחנו היינו אולי מבין הקבוצות היחידות שחלקו אוטובוס עם בית ספר אחר, אורט רחובות, בית הספר של רובי.

אני לא ממש יודעת מה גרם לי לבחור לדבר איתו, למרות שאני תמיד כזו ש"מתחילה" עם אנשים ומדברת עם אנשים ויוצרת קשרים בקלות למרות שבעבר הייתי פחות. פשוט שאלתי לשמו והוא ראה את השרשרת שהייתה על צווארי מאותו הידיד, האות L, ועניתי לשמי ואיכשהו התחלנו לדבר היינו פתאום רוב הזמן ביחד.

לפני רובי לא הייתי כלום, לא חוויתי כלום יותר נכון להגיד. מעולם לא היה לי חבר, כמובן שהייתי בתולה ומעולם לא התנשקתי.

התקרבנו מאוד, ולא ידעתי איך ולמה ומה גורם לי להוריד את החומה הזאת שתמיד דחתה גברים ממני.

וככה קרה שביום ה5 למסע(אני חושבת ... לא זוכרת בדיוק) חוויתי את הנשיקה הראשונה שלי, איתו בחדר בית מלון בפולין כשמיטה לידנו רבים או מתנשקים שני חברים שלנו.

הוא פחד מאוד לנשק אותי, במשך מסע שלם הייתה את ההיסטריה של הכל חדש לי ושמעולם לא התנשקתי וכולי, הוא לא אהב את האחריות של להיות הראשון. היו לנו ימים מוזרים ביחד. לא רציתי להגדיר כלום או לומר כלום, פחדתי להבריח אותו.

בתום המסע, בנמל התעופה בארץ, כמעט ולא רציתי לעזוב אותו. הוא הכריח אותי לעבור בשער להורים שלי.

יום למחרת לא שמעתי ממנו עד לערב שכבר הייתי בטוחה שזה לא יעבוד. וציינתי לו את זה , ואז הוא אמר לי "מה פתאום, אני אפילו אמרתי לאח שלי שהוא החבר הכי טוב שלי שיש לי חברה..."

זה היה כל כך מוזר לשמוע את זה פעם ראשונה בחיי שיש לי חבר.

וזה לא היה קל. הוא ברחובות ואני בכפר סבא, ועוד נוסף כל הגורם שכל העולם ידע שאנחנו ביחד ודיברו על זה ללא הפסקה שנורא הציק ליחסים. ואז הנסיעות הלוך ושוב כי לא היה לנו עדיין רישיון (הוא עבר טסט בשבוע השני לחברות שלנו, אם אני לא טועה?).

ברוב המקרים אני הייתי הולכת לישון אצלו והוא היה לעיתים בא לפה כשאח שלו היה מסיע אותו. ואז היה את אותו הלילה שהוא בא לישון פה, כמובן שלא אצלי. היינו במין מסיבת זוגות כזו אצל ידיד שלנו שרובי ישם אצלו. באותו הלילה חשבנו לשכב בפעם הראשונה.

זה היה הלילה הכי נוראי בחיי.

כל החבירם שלי השתכרו ואני חצי לילה הייתי צריכה לטפל בהם , רובי רק כעס עלי שאני מטפלת בהם ואז שסוף סוף היינו לבד לא הצלחנו. לא היינו מרוכזים וכל הרגע עבר.

פתאום רובי החל לומר שהוא לא יודע פתאום מה הוא מרגיש ואם הוא אוהב אותי ושהוא מבולבל. הלב שלי נשבר באותו הרגע למיליון חלקים. ובכל זאת ניסיתי להבין, את הצד שלו . עדיין ישנו ביחד באותו הלילה בבית של ידיד שלי.  למחרת עזבתי בבוקר ולא שמעתי ממנו עד ליום למחרת.

כמה ימים האחרי זה נפרדנו.

ולא שרדנו כחברים יותר מידי זמן, כמה ימים לפני החודש שלנו נפרדנו.

אמרנו שנישאר ידידים. אחרי חודש של ידידות, ניתקנו קשר לחצי שנה.

אני לא ממש יודעת מה יש בו, או למה הוא כל כך משמעותי בחיים שלי? אני פשוט יודעת שאני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו, את הנוכחות שלו בחיים שלי. לא יודעת באיזה תפקיד.

חצי שנה אחרי חזרנו לדבר, אני חושבת שזה היה טיפה לפני יום כיפור ואז ביום ההולדת שלי שהוא שבועיים לפניו. מאז חזרנו להיות באמת ידידים, בערך ...

כי ברגע שאנחנו נפגשים אני לא יודעת אם אנחנו מסוגלים לשלוט בעצמו, אנחנו חייבים להיות במגע יחד.

אולי זאת רק אני שמרגישה את המשיכה הנוראית אליו.

עדיין, עם הכל מעולם לא שכבתי איתו. זה משהו שכנראה ירחף מעל ראשנו תמיד. ואנחנו כנראה גם לעולם לא נוכל לשכב, הקשר שלנו עמוק מידי ומתוסבך מידי בשביל להגיע לשלב הזה.

וככה זה כל הזמן בתקופות, אנחנו מדברים יותר מידי, נפגשים, מתמזמזים, ואז אני מבינה שאני מרגישה אליו דברים שאני לא אמורה ומנתקת איתו קשר.

ככה זה שנתיים כבר.

אפילו כשישי לי חברים , אני עדיין לא יכולה להתגבר לחלוטין עליו.

משהו בו מהפנט אותי. לא נותן לי מנוחה.

הוא לא דוגמן על, הוא לא שרירי עם ריבועים, הוא אפילו קצת ההפך. אבל הוא רובי. רובי שלי.

לפעמים המושיע שלי מעצמי, לפעמים הידיד שאני צריכה שיקשיב לי, ולפעמים הקירבה למשהו שדומה לאינטימיות.

משהו בעיניים החומות שלו תמיד מצליח להרגיע אותי. העיניים האהובות עלי בעולם.

כיום אנחנו ידידים.(?) רבים כל הזמן, דיי דומים לזוג גרוש...

אבל לא משנה מה, אני תמיד מוצאת את עצמי מתקשרת אליו כל כמה זמן ונפגשת איתו פעם בכמה זמן,

אפילו שאני יודעת שלא תמיד כדאי.

אפילו שאני יודעת שזה לא בריא לי כבר.

אפילו שאני יודעת שהרגשות שלי אליו אלו רגשות שלעולם אני לא אקבל בחזרה.

אפילו שאני לפעמים רבה איתו וכועסת עליו שבא לי להרוג אותו !

אפילו אז, אני לא מסוגלת לנתק אותו מחיי.

הוא כנראה לעולם יהיה חלק מהחיים שלי, כי אני פשוט לא יכולה לתנתק ממנו ואני לא אגיד שאני לא יכולה.

אני לא יכולה לרצות לנתק אותו.

הוא תמיד יהיה אצלי באיזה פינה בלב, פינה לא מקושרת, מתוסבכת, אבל פינה משלו.

רובי הוא הרבה דברים בחיים שלי,

הנשיקה הראשונה שלי,

החבר הראשון שלי,

האהבה הממומשת הראשונה שלי,

הבחור הראשון שפגע בי,

הבחור שתמיד עוזר לי.

והוא כנראה יהיה תמיד חלק חשוב בחיים שלי בגלל זה.

שוב אני לא יודעת למה כתבתי את הפוסט הזה.

אין לו שום מטרה מיוחדת , אולי בשביל לגרום לי רק להוציא הכל, אחרי שוב עוד ריב איתו.