התעצבנתי , נכנסתי שוב לעצבות שלהלילה .

כמידי יום ביומו ...

כאילו עם החשכה מגיעה גם האפלה על מצב רוחי .

עם רוב חברי כבר איבדתי את הקשר, ואם אלא שלא אני לא יכולה לדבר כמו פעם ולהסביר להם למה רע לי.

כל אחד מאיתנו בשלב שונה בחיים .

שמתי לי פלייליסט של lifehouse . בשירים הכי מדכאים שלהם . הכנתי את עצמי שוב לפרוש הכל בקטע דרמתי פה בבלוג.

ואז כמו אות משמיים.

אני שומעת את צילצול הפלאפון שלי חלושות . הוא בתוך התיק שלי .

אני מוציאה אותו והתיק והצילצול מתגבר.

רואה את השיחה הנכנסת "רובי".

ועונה חלושות "הלו".

הוא מייד מבין שאני לא כשורה ומוציא הכל ממני , מכריח אותי לדבר על שטויות שלנו בשביל שיעבור לי מצב הרוח הרע.

בא אלי בטענות על כך שאני לא שומרת איתו על קשר  ושאני נעלמת לו .

צוחק איתי עם הקשרים החדשים שלי עם אנשים שונים.

מקנא קצת בעובדה שאני מכירה עכשיו עוד רובי והוא כביכול לא מיוחד יותר...

ואז כהרגלנו מסיימים את השיחה בויכוח מתומרץ "מי יותר מניאק ומי התחיל ראשון"

אני יודעת שרק עוד שבוע אני אדבר איתו שוב מתוך עיקרון עצמי ושאני לא ארדוף אחריו כמו שהייתי עושה פעם .

אבל יודעת שאני אשמע ממנו בקרוב שוב.

המשענת שלי לעבר, המשענת שלי לפעמים לשפיות.

מנתקת את השיחה.

מסתכלת על הפלאפון מחצי חיוך תוהה.

ואז המילה יוצאת: "תודה".