נמאס לי מהמשפחה הזאת !

נמאס לי להיות תמיד "הרעה" .

בעיניהם אני המעורערת נפשית, האדישה, החסרת אכפתיות, מה שאתם לא רוצים ...

יש לי שני אחים קטנים שחיים בשביל למרר לי את החיים . אומנם הם כבר לא כל כך קטנים ... אחד בן 19 עוד מעט ושניה בת 16 ... אבל הם עושים הכל בשביל להעביר ביקורת, להלשין, ולהטריף את דעתי כאשר אני בבית.

כשהם בבית אני מרגישה כאילו החיים שלי הם תוכנית ראלטי עם שופטים . הישרדות של ממש.

הקבוצה שהיא משפחתי חיה בשביל לבקר אותי "בעבודת הקבוצה" היומיומית שמתמשכת כבר שנים . כל הזמן אני רק מחכה לרגע ההדחה שלא מגיע...

זה מתחיל ככה.

אחותי הקטנה שבגלל השביתה המקוללת כל היום בבית לא עושה כלום . יש לה קול צעקני , היא מפונקת וקנאית ברמות מטורפות . חייבת תמיד להימצא באזור אימא שלי וכשהיא לא נמצאת היא תמיד תהיה איפה שאתה לא רוצה שהיא תהיה.

כשאני מבשלת ואני לחוצה ששום דבר לא יקרה היא תמיד בין הרגליים שלי במשטבח מציקה.

כשאני רוצה טלויזיה היא שומעת בחדר הסמוך מוזיקה של פאקצות מפגרות.

כל היום או שרה או "מקפצת" סביבך בשביל להטריף אותך. אני כבר לא יכולה . אני מוצאת את עצמי כל יום צועקת עליה שתתרחק ממני ושתעזוב אותי אבל היא בכוונה מציקה.

ואני עם היחס הגרוע שלי עם ההורים שלי , כשאני רק מנסה לדבר עם אימא שלי שיחה נורמלית בחדר שלה , הנה היא תמיד מופיע בשביל לרחרח. תמיד חייבת לדעת הכל . אני לא יכולה ככה !

כל יום נכנסת לי לחדר הפרטי מינימום 7000 פעם כל פעם בתירוץ לא רציני אחר.

כל שתי שניות יש טלפון בבית שהיא כמובן לא תענה אליו תמיד בשבילה בשעות הצהריים אבל חס וחלילה אם היא תענה , אני צריכה לשמש כמזכירה המחורבנת שלה ...

אחי ...

טוב הוא ישן רוב היום... כשאני נמצאת לפחות . ואז הוא קם בערב ומתחיל...

כן אני ברוב הזמן בעבודה , בשיעורי נהיגה, בלימודים, חברים או בחיפוש עבודות נוספות .

הוא לומד י"ג י"ד לפני צבא , חצי מהיום הוא רק ישן ... יש לו יכולת אדירה שהוא קיבל מאבא שלי ושניהם יכולים לישון בכל מצב כל הזמן ...

לו לצערי יש רישיון לפני ...

מעניין איך זה...

אני ביקשתי מההורים שלי מתחילת כיתה י"א להתחיל ללמוד נהיגה והם סירבו בתוקף לפני שאני אעשה תאוריה . לו זה לא בער... ואז הנה הוא הגיע לגיל 17-18 ביקש והתחיל ללמוד ... ובאמצע הלימודים הוא עשה רק תאוריה... אבל עלי חס וחלילה אם זה יהיה תקף ... הם עדיין לחצו עלי לעזות תאוריה קודם , אבל לי זה כבר היה טיפה מאוחר מידי ... אני סיימתי תיכון עבדתי ולמדתי בו זמנית בעבודות לא עבדות מהבוקר ועד הערב לא הייתי בבית והתחלתי ללמוד רק אחרי שהוא כבר קיבל רישיון ...

מאז הוא כביכול מכניס אותי בכיס הקטן , הוא חי בשביל להגיד לי מה אני לא עושה נכון , חושב שכל רכוש בבית הזה שלו , אם אני יוצאת ובטעות מישהי/ו מגיע איתי בחזור אפילו רק בשביל לשתות מים או שאני מדברת איתו סתם הוא יזכור את זה וכל פעם יבקר את זה או יזכיר לי כמה זה לא בסדר ושזה מפריע לו.

כשאני התחלתי לשתות וא היה קורא לי אלכוהליסטית, היה מבקר אותי ואמר שאני אדרדר בחיי לרמות ככה וככה...

ואז הנה לפני כמה חודשים הוא "גילה" את האלכוהול . מאז הוא משתכר עם חברים שלו כמעט כל פעם שהוא יוצא . יוצא למועדונים , משתכר ואז החברים שלו מסיעים אותו הביתה באוטו שלנו . מאז ההורים שלנו לא ממש רוצים לתת לו את המכונית כשהוא יוצא .

אהה אולי אני צריכה לתאר טיפה את אח שלי ... הוא גורילה מטר 80+... עם מזג חם מאוד שחושב שהוא תמיד צודק..

כן בזמן האחרון הוא טיפה נרגע . ועכשיו הוא מאשים אותי שכל פם שהוא "מנסה" לדבר איתי ני ישר מתחממת . העיניין הוא שיש להבין משהו . לאח שלי יש מן יכולת מדהימה כזו שכל פעם שהוא רק מתחיל משפט זה נשמע שהוא שופט אותך, מזלזל בך, ומאדיר את עצמו. ובאמת אחרי שאני שומעת את זה ממנו כבר 19 שנה באמת אתם חושבים שיש לי סבלנות לשמוע האם הפעם זה יהיה שונה או לא ? אז זהו שלא ... אני פשוט עוזבת אותו באמצע השיחה וזהו.

אין לי כוחות להתמודד עם שניהם .

ואז קיימים שני זקני השבט. הורי.

אבא שלי ... אבא שלי כל החיים שלו היה דיי אדיש ... אם ביכול הם טוענים שאני אדישה למשפחה , שידעו מאיפה קיבלתי את זה או ממי ירשתי את התכונה המופלאה הזו.

אתם יודעים מה ... אני אנסה להסביר את התפיסה שאני מרגישה מההורים שלי . החל מהתקופה שאני חליתי בסרטן ההורים שלי היו הרבה מאוד איתי בבתי חולים ודאגו לי מאוד . הרעיפו עלי אולי טיפה יותר צומת לב... לאחר שהבראתי ולאחר כל הסיפור עם הרגל , אני חושבת שהם הרגישו אשמים שהם הביאו לי כל כך הרבה תשומת לב שעם הזמן הם החזירו לאחים שלי את תשומת הלב החסרה שהייתה להם ופינקו אותם בתשומת לב אדירה...

אם זה סתם בשבתות לאחר גיל 10 (שלי) שהם היו איתם במיטה ושיחקו ואני סתם ישבתי בסלון וראיתי טלויזיה. אם זה סתם חיבוק ומילה טובה לאחי ולי מילה לא.

כבכורה תמיד הם ציפו ממני להרבה. להיות הכי טובה . ומאיזשהי סיבה גם כל המשפחה המורחבת שלי ציפתה ממני את זה.... היה עלי כל כך הרבה לחץ ללא עזרה ממשית.

אני לא יכולה להגיד שלא קיבלתי מהם כלום , כי בחומרי רוב מה שרציתי קיבלתי ... כמובן גם אחי. לא חסרו לי דברים חומריים. פשוט תשומת לב, מעט הערכה על השגי. בדברים הקטנים שעשתי מעולם לא קיבלתי הערכה מאף אחד .

אולי ככה התפתח האופי הדכאוני שלי . אני פשוט לא מסוגלת להעריך את עצמי כי מעולם לא העריכו אותי ... אני לא ציפיתי מעולם שמהעולם החיצון יעיריכו אותי וכמובן שלא העריכו , בחיי סבלתי מיני השפלות ... אבל מהורי וממשפחתי לא רציתי שזה גם יקרה.

אז כמו שמרתי ... אבא שלי ... האדיש , כמעט אף פעם לא התערב , לא דיבר , עבד מהבוקר עד שהערב במיני עבודות ... בתחלה הוא עבד הרבה שנים בתדיראן, לאחר שפשטו את הרגל ופיטרו ואתו הוא התחיל לנדוד בעבודות כל שנה ...

אימא שלי היא הגבר כביכול במשפחה , המדברת, זאת שבאה בדרישות , זאת שקובעת לאן הולכים , וזאת שמביאה לנו הילדים את מה שאנחנו צריכים ...

היא לאומת זאת כל חייה הייתה בקבע ... אז הייתה לא את היציבות בעבודה שלאחרים אין. היא הייתה רואת חשבון בצבא ופה ושם היא הייתה מפקדת על כמה חיילות במשרד. כל החיים שלי מגיל צעיר שמעתי את החיילות המתחלפות שלה אומרות לי "וואו אימא שלך כזו חברמנית איך אתן לא מסתדרות ?" יכול להיות שאימא שלי חברמנית עם אחרים ... כשהיא מגיעה הביתה, ונכנסת לפעמים היא סבבה ולפעמים היא פשוט מתחילה לצעוק כמה נמאס לה מהבלגן בבית , כמה שאנחנו לא עוזרים לה וכולי .

דוגרי כן אני לא עוזרת . לא טובה בניקיונות .. אני הטיוסים שמבשלים ולא אוהבים לעזור בניקיונות.

ככה גם חדר המבולגן שלי . שיכול להישאר חודש במצב מזבלה ולי זה לא יפריע , אבל לה זה תמיד יפריע והיא תמיד תהיה חייבת לבקר על זה.

כשאני עושה משהו לא בסדר היא מבקרת, כשאני עולה במשקל ואני אפילו לא שמה לב לזה היא הראשונה שתגיד לי , כשאחים שלי משיגים משהו היא הראשונה שתגיד לי " תראי מה הם מגיעים ואת לא..." ככה אני חיה .

דוגמא קלה ביותר ... במשך חצי שנה הייתי בטוחה שלא תהיה לי תעודת בגרות מלאה... לבסוף קיבלתי תעודה והתקשרתי בהתרגשות להגיד לה היא פשוט ענתה לי בפלאפון "יופי. טוב מתי את חוזרת הביתה ...?"

הנה עוד משהו על ההורים שלי. הם שונאים את העובדה שאני מחוץ לבית. הם שונאים שאני לא עובדת, הם שונאים שאני כן עובדת, הם שונאים שיש לי יותר מידי חברים ושאני אוהבת אותם הרבה יותר מהאחים שלי והמשפחה שלי.

מגיל 17 אני התחלתי לנדוד לי בארץ והכרתי חברים רבים ומידי סופי שבוע הייתי ישנה בבית אחר של חברה אחרת . הם שנאו את זה. הם כנראה פשוט פחדו שאחרים יבינו כמה אני שונאת להיות בבית, או שהם בעצמם לא הבינו את זה.

נכון להיות אני הרבה בבית , אבל עד לא מזמן עבדתי בשתי עבודות ונדדתי בין חברי כל יום וכל סוף שבוע וזה הטריף אותם . בגיל 18 יכלתי להרשות לעצמי לעזוב את הבית עם שני חברים והם סירבו בתוקף במשפט של "מה אנשים אחרים יגידו ?!" זה שהם לא מכירים אף אחד לא מנע מהם להגיד את זה אבל שהיהי . הורי הם כביכולמודרנים עם משפטי פולנים ישנים. שזה יכול להטריף בן אדם.

כיום המצב בבית משתגע . אבא שלי אחרי 21 שנות נישואים נזכר לפתוח את הפה ולהגיד מה הוא רוצה וכיום ההורים שלי רבים כמעט כל יום , אחי משגעים את חיי , וכל יום בבית בשבילי הוא כמו בית משוגעים.

אני עצמי גדלתי להיות בחורה בוגרת בת 20 עוד מעט , עם ביטחון עצמי ששווה לתחת, מראה רע, כוח רצון לשנות ששואף לאפס, פסימית , צינית , וכנראה גם אדישה.