זה מביש להודות שבכל סרט מוגזם וטיפשי אתה מוצא את ניצוץ מציאות של חייך שלך.

טוב אני זאת פחות דוגמא, אני עוד מגיל צעיר השוותי את עצמי לגיבורי סרטים שראיתי, וידעתי לדקלם דיאלוגים שלמים של סרטים שאהבתי ורציתי לחיות אותם.

אבל ככל שמתבגרים מנסים לשכנע את עצמך שאלו הסרטים ואין בהם אמת.

אני מאמינה שזה נובע משתי סיבות,

ככל שחייך עוברים הסרטים נותנים בך איזה תקווה שהחיים הם יותר ממה שהם (כן אולי לאחדים זה נכון), במיוחד כשאתה טינייג'ר ואתה כל כך מושפע ממה שאתה חושב שהסרטים או הסדרות מייצגות עבורך את החבר'ה כמו שהיא אמורה להיות מה שהיא אף פעם לא באמת, ואז כשאתה מתבגר אתה מבין שאין שם שום קסם כמו בסרט, למשל כשתתנשק את השנשיקה הראשונה שלך לא יהיו זיקוקים באויר, ולא איזה מוזיקת רקע של רגע שיא כמו בסרט.

מצד שאני הסרטים גם כן מלמדים אותנו את ההקצנה ואת הידיעה שבחיים האמיתיים "סצנות" שכאלה לא יעבדו על אף אחד, ומזל שכך.

אני יודעת שיש כאלה שעכשיו יכעסו על התפיסה הזאת שלי ותנגדו לה בכך שהסרטים "חייבים" לעורר בנו איזה סוג של השראה ותקווה לחיים טובים יותר, ולא לקנאה של הבלתי מושג.

כל אדם בתפיסתו יחייה, גם אני הייתי כמוכם פעם, אבל התבגרתי ...

אז לאחר ההקדמה הארוכה, כמו שאמרתי זה מביך לגלות בכל זאת ניצוצות שלהשוואה לחיים האמיתיים, בכל זאת הסרטים שאובים מהקצנה של המציאות.

הדוגמא העדכנית היא "סקס והעיר הגדולה".

לאחר צפייה בסרט בשישי האחרון עם שתי חברותי הטובות הבנתי שבכל אחת מאיתנו טמונה לה סמנת'ה, מירנדה, שארלוט, או אפילו קרי.

לאחר הסרט צחקנו לנו מי היא מי ,

טוב עלי הויכוח לא היה ארוך , כולם אמרו סמנת'ה ואני צחקתי.

כרגע אנחנו בנות 20, מתחילות את חיינו "בעיר הגדולה" שנקראת 'החיים'.

מגלות את עצמנו מידי יום.

אבל אני כבר שמחה לומר שאני כבר מצאתי לי את שארלוט, מירנדה, וקרי שלי הפרטיות.

ואת האמת אני שמחה לגלות זאת מעכשיו :)

אני יודעת שחיינו כמה שהן גילוי עצמי לבד הוא תמיד יהיה בשיתוף עם הגילוי של השניה.