אני לא מצליחה להתקדם הלאה.

המטרות ברורות,

הבעיות ידועות,

הביצוע כושל.

אני מרגישה במלחמה רגשית כל רגע.

הכי קל לאחרים לומר לי, את צריכה למצוא חברים חדשים, הכי קל להם לומר לי את צריכה להתלונן על הבעיות שלך בעבודה, הכי קל להם לומר לי, כל משהם חושבים שאני צריכה לעשות בחיים שלי.

הכי קל לומר מבחוץ, נכון ?

לומר משהו, כביכול לעזור ולתת עצה.

אתם חושבים שאני לא יודעת שאני צריכה לעשות את הדברים הללו ?

אתם חושבים שאני לא מנסה לעשות את הדברים הללו ?!?!?!

המצב בעבודה נהיה בשבילי כבר יותר ויותר בלתי נסבל.

אני נהיית יותר ויותר מתוסכלת שם, אפילו המנלת שלי כבר לא בוטחת בי 100%.

אני מאבדת שליטה כבר!

נמאס לי לשלם על חוסר עבודה של אנשחים אחרים, ונמאס לי לשמוע מהמנהלת שלי שעלי להמתין בסבלנות כי המצב ישתנה.

אני כבר לא יכולה להעמיד פנים יותר בעבודה.

אני פשוט טעונה שם ולא מפחדת יותר לגלות את זה.

הפסיק להיות אכפת לי מאף אחד שם.

שני אנשים בלבד שם לצידי, ובאמת מאמינים בעבודה שלי.

כבר מזמן הפסקתי לספור את האנשים שם ואני נמצאת שם אך ורק על מנת להעלות לעצמי את העמלות.

לפני כמה ימים המנהלת שלי אמרה לי שזה תמיד המצב בחברות גדולות, ושבכל מקום יש לו את הפוליטיקה שלו, אם זה המצב אני לא חושבת שאני רוצה להיות חלק מהמקום הזה !

אני משתדלת להחזיק מעמד רק כי זה המקום היחידי שמאפשר לי משרה מלאה במשמרות שקרוב לי לבית כרגע.

מצד שני כבר מזמן הייתי אמורה לסיים את הלימודים.

להגיש את הפרויקטים ולקבל תעודה אבל אני פשוט תקועה במקום.

אני כבר חושבת שכל המצב הזה הוא כי פשוט התרגלתי. התרגלתי לשיגרה של הלימודים, התרגלתי לומר ולהציג את עצמי כסטודנטית.

קשה לי לחשוב מה יהיה אחרי זה. קשה לי להתחיל לעבוד על העבודה האחרויה מכיוון שאני מפחדת.

אני מפחדת להתמודד על הלחץ האמיתי של אחרי לימודים,

להיות מישיה שעומדת ברשות עצמה, שצריכה לחפש עבודה אמיתית ולא עוד איזה משהו לא רציני, שצריכה להתחיל לחשוב על אולי קריירה, על העתיד הרחוק יותר.

אני מפחד להתנתק מההווה. מלחיצה אותי יותר ויותר לחשוב על העתיד.

השנים עוברות לי מהר מידי, אני עוד מעט בת 21, ואני לא יודעת כיצד לקבל את זה.

בקרוב מאוד ראשוני החברים שלי מהתיכון יתחילו להשתחרר ויצטרפו אלי בשוק השכירים.

אני כביכול לא איהיה מיוחדת יותר "שהיה לה יתרון בגלל שהיא לא התגייסה". לא ניצלתי את היתרון הזה בכלל.

לא ידעתי איך!

העיניין שלי הוא שלא לקחתי לעצמי חופש.

עוד מסיום התיכון ישר קפצתי למסגרת הבאה שנקרתה לי בדרך, בלי לחשוב האם היא כדאית לי או לא.

פחדתי להיות חופשיה ממסגרות. היתי חייבת איזה שיגרה שתכבול, אני לא יודעת להיות חופשיה, אני לא יודעת להיות חופשיה לרצונות שלי, אני רגילה לרצונות של אחרים שכופים עלי, ועכשיו אני מפחדת מכיוון שאין לי רצונות משלי...

מצד אחד אני מאוד רוצה שהזמן יעבור ואני אעבור את הכל, אמצא את עצמי בעוד כמה שנים עובדת בעבודה שאני אוהבת, עם בן זוג אולי, מחוץ לבית ההורים ומוקפת בחברים שיקרים לי כמו שאני יקרה להם.

מצד שאני הזמן עובר לי יותר מידי מהר, וככל שהזמן עובר אני לא יודעת כיצד לסלול את הדרך על מנת להגיע לכל היעדים הללו. והזמן חולף מהר. מהר כל כך שהעתיד ממש מעבר לפינה ואני עדיין לא הגשמתי אפילו דבר אחד.

אני עדיין אותה ילדה מפוחדת מהעתיד, עדיין אותה אחת שבתקופת התיכון הייתה בטוחה שאין חיים אחרי גיל 18, שעכשיו תקועה בין מנטליות של בני 25+ לבין בני 16 ולא יודעת כיצד לקחת אחריות ויוזמה לעתידה.