השעה: 18:50

כמעט שלוש שעות לאחר שהייתי אמורה לסיים את העבודה...

מוזיקה ברקע: James Blunt-all the lost souls

מיקום: אוטובוס בדרך הביתה.

אני?

אני בוהה באויר במבט ריק.

תשושה מהיום המאוד מאוד ארוך הזה, תשושה מהשבוע הזה.

לאחר התפרקות נוראית מקייטנות הילדים, המצב בעבודה, והמצב החנוק שבחיי, באמת שקשה לי לראות את האור שאמור להגיע בתחילת החודש הזה...

אני מוצאת את עצמי מתעוררת פתאום מהחלומות בהקיץ, כאילו גילתי לפתע איזה מציאות נוראית. ואולי באמת גיליתי שהיא כן חיי כרגע.

אני כל הזמן מתלוננת על העבודה שלי, אני יודעת, ואני באמת באמת לא שונאת אותה, אני אפילו דיי אוהבת את העבודה שלי בברליץ.

אבל צריך לדעת לאיזה מכנה להשתייך... וזה חשוב לבחור בצד החזק.

כרגע אני משתמשת בתפקיד של סוכנת כפולה, כשאף אחד לא יודע מה הצד המועדף שלי באמת.

למרות שלפי הפוסטים הקודמים שלי, לא קשה לנחש, נכון?

אבל אני לאט לאט מנפצת להם את האופוריה.

אחרי עוד שיחת עידוד של המנהלת שלי, התמלאתי ביטחון שהמצב באמת ישתנה הפעם.

אני מרגישה בימים האחרונים בעמדת מפתח עליונה יותר משל כולם.

אף אחד לא יודע מה הולך להתרחש, וככה זה ישאר.

כל דבר יתגלה בזמנו המתאים.

הקרב יש צד שחושב שהקרב הוא תחרות, מי יקדים לעבור את הגבול,

אבל הצד השני פשוט מחכה וזומם...

ואני ? אני מתארת לעצמי שאני גם מתחילה לזמום.

ואני בכוונה משתמשת בביטויים כל כך שליליים אפילו על עצמי.

המקום הזה הפך אותי להיות הרבה יותר ערמומית ויותר מניפולטיבית משהייתי, לטובה או לרעה.

מהיום אני שומרת על זכות השתיקה.

עד שתסתיים המלחמה, ולא הקרב.

הקרבות הקטנים, אומנם מתישים, מתקרבים לסוף.

נקווה לעתיד טוב יותר...

וזאת הפעם האחרונה שאני מקשקשת עליהם...