זה לא הפתיע אותי במיוחד,

את האמת שלא,

אני ראיתי את זה מראש.

אפילו שהוא לא התעניין בך אני ראיתי את הדרך שבה הוא הסתכל עליך ועל הדרך שהוא הסתכל עלי.

כשהוא נגע בי, כל גופי רעד בהתרגשות.

כשהוא הביט בי, כל כך ציפיתי לצעד הבא שלו.

כשהוא אמר לי כמה שאני יקרה לו, ציפיתי שהוא יתוודה.

אבל כמו תמיד, זו לא הייתי אני.

לאחר חודשים, כבר שכחתי.

שכחתי ממנו, שכחתי ממך.

שכחתי מהכאב,

שכחתי מההתרגשות הכוזבת.

אבל למרות הכל,

עכשיו כשאמרת לי את ההווה שחזיתי בעבר בדמיוני ושמרתי בשקט, נעקצתי בזכרונות וכאב.

אבל היום אני מבינה את זה מנקודה אחרת.

אני מבינה מי הייתי אז,

מבינה מי הוא,

מי את,

מי אני היום ומעולם.

אני לא מאשימה,

אני לא רוצה שיכאב לך להכאיב לי, כי לא את הכאבת.

אני לא רוצה שיכאב לו להכאיב לי, כי אי אפשר ללכת נגד הלב.

אבל אני צריכה שתקבלו שכואב לי. אפילו אם הפעם הכאב שונה מהעבר.