מיום ליום אני מתחילה יותר ויותר לקנא בחברי שבצבא.

צה"ל מכין את האנשים לחיים האמיתיים נותן להם כנראה בגרות מסויימת במהירות כדי להתמודד עם ההתחלה של חייהם .

נותן להם מענקים ועוזר להם בתחילת הדרך .

ואני ? אז אני בת 19 , עוד 3 חודש וחצי בת 20 . מרגישה מצד אחד דאגות של בת 30 , ומצד שני מפחדת כמו ילדה בת 10.

אני לא מוכנה לחיים הללו . מעולם כנראה לא הייתי.

הייתה בי אמונה מוחלטת שאני לא יכולה לתאר לאף אחד. הייתה בי אמונה שאני לא אחיה אחרי גיל 18 . אנשים לא ממש מבינים את זה.

זה משהו שהושרש בראשי ואיני יודעת מדוע אבל בגלל זה כל שנה בשבילי היא משהו חדש ומפחיד . אני לא ראיתי את עצמי מעולם מה אני עושה לאחר התיכון תמיד ידעתי שאני לא אתגייס בגלל הבעיות הרפואיות שלי אבל מצד שני לא תיכננתי במיוחד תוכנית ב'.

בזמן האחרון אני רוצה כל כך הרבה דברים , מצד אחד אני רוצה ללמוד תואר , לא יודעת עדיין באיזה ענף אבל רוצה להמשיך ללמוד , רוצה להתקדם , מצד שני אני לא רוצה לעשות פסיכומטרי , מצד שלישי אני רוצה נורא לעזוב את הארץ ולחיות ולעבוד שנה בחו"ל.

אני רוצה להכיר אנשים חדשים, להתפתח, רוצה הכל... אבל מרגישה תקועה במקום. חנוקה.

לפני כמה ימים דיברתי עם הבוס שלי, שהוא גם אבא של אחד מהידידים הכי טובים שלי , ואמרתי לו שאני רוצה להתחיל ללמוד , לפני חודש הוא שאל אותי אם אני רוצה להתחיל ללמוד את המקצוע בשביל להתקדם עם העבודה, ללמוד הכוונה חשבונאות 1,2 הדברים הבסיסים כמובן. אז לפני כמה ימים אמרתי לו שאני חושבת שכדאי שאני אתחיל באמת ללמוד כי בקרוב מתחיל הסמסטר. והוא ענה לי משהו שמצד אחד מאוד תפח לי על השכם ומצד שני קצת דיכא אותי.

הוא אמר לי שאני דיי overqualified בשביל הלימודים הללו ובשביל העבודה הזו . הוא אמר לי שאני יכולה דברים הרבה יותר גדולים מזה ושללכת עכשיו בקטן יהיה סתם ביזבוז מצידי .

אני יודעת שהוא צודק, אני יודעת שאני מסוגלת ליותר ובאמת חשבתי ללמוד עכשיו כל כך הרבה דברים אחרים , חדשים, אולי להמשיך במחשבים , אולי פסיכולוגיה , אולי מנהל עסקים, אולי אפילו הוראה, אבל... אני יודעת שכרגע אינני יכולה.

הורי לא מוכנים לעזור לי לממן לימודי המשך. העמדה שלהם היא: "את רצית גרפיקה , היית צריכה לחשוב על זה קודם ... עכשיו בעיה שלך ..."

ואני בגרפיקה לא הכי מוכשרת , כן בזמן האחרון אני ממש אוהבת את העבודות שלי אבל עדיין לא זורם לי כמו לשארית הכיתה שלי ... הם בשניות חושבים על עיצובים חדשים, פרויקטים חדשים, ואני מבין החלשות לקחתי על עצמי פרויקט כל כך גדול עלי.

ואיכשהו לכל הכיתה שלי חוץ ממני כמובן יש עבודה לאחר סיום הלימודים , איכשהו כולם מאורגנים בקומבינות . לכלכ הרוחות לאיזה כיתה נכנסתי .

עוד מעט אני נפרדת גם מכמה חברות לכיתה כי הן החליטו לעשות רק חצי מסלול , רק גרפיקה ללא עיצוב באינטרנט, לכן הן מתחילות כבר את "חייהן" כגרפיקאיות. ואני מסתכלת מהצד וחושבת מה יהיה עלי ?!

אני מרגישה כאילו הייתה קודם צריכה להשיג לי עבודה בתחום ורק אחרי זה ללמוד אותו כי כלום לא זז.

בנתיים בעבודה שלי אני מרוויחה בקושי 2500 בחודש אחרי שאני טוחנת שם שעות ... אומנם ביד יצחק הייתי טוחנות פי 2 שעות אבל עדיין שם הייתה לי את האפשרות לבחור במשמרות הללו. במשרד זה אחרת, לפי השעות של המשרד אני לא יכולה להעמיס על עצמי יותר שעות וכולי .

כל יום אני חושבת אולי אני צריכה לחזור לעבודות הנוראיות הללו , עבודות ה"עבדות" של בני הנוער בשביל להרוויח יותר ולנסות לחסוך יותר. אני חייבת למצוא עבודה נוספת ...

בנתיים אני ממש משתדלת לעבוד כמה שיותר, להצטמצם בהוצאות ולחסוך כמה שאני יכולה. למרות שיש לי הרגשה עדיין שאני לא אצליח.

ני מרגישה כמו ציפור שכנפיה קוצצו. מתבוססת בדמה , חושבת מה יהיה עליה.

האם תצליח לשרוד ללא כנפיה או שתגווע בקרוב ?

מאז שאני זוכרת את עצמי שירי יום הזיכרון מעבירים בי צמרמורת .

אבל יותר מכל השיר באב אל וואד.

השיר הזה שהייתי צריכה לשיר בכיתה ה' בטקס יום הזכרון לחללי צה"ל בבית ספרי .

כל פעם מחדש העיר בי צמרמורת .

ואז אחרי שסיפרתי את זה לסבתי היא סיפרה לי שבעצם אח של סבא שלי היה במשלחות של באב אל וואד ונהרג שם .

מאז השיר הזה הוא השיר האישי שלי כל יום זיכרון .

ואני שרה אותו בלב כל יום זכרון לחללי צה"ל.

למען החללים הללו שנרצחו בניסיון להוביל אוכל לירושלים

ולכל החיילים שניסו להגן עלינו במלחמות ישראל .

ועכשיו צפירה .