לפני שהלילה נגמר/ריטה
כל שנה ביחד
יותר קשה מזו שכבר הייתה
עוד שנה - עדיין לא עבר הפחד
שמשהו בנו השתנה.
משנה לשנה אנחנו מאבדים אחד את השניה יותר ויותר.
וכמו תמיד, כל פעם שיוצא לנו לדבר על זה אנחנו מתרצים את העיניין כ"ריחוק טבעי שנעשה בעקבות שינויים שחלים בנו".
זה טוב ורע ביחד
את מכירה אותי הרבה יותר מדי
אין דבר כזה
"הארץ המובטחת" ו"אהבה ללא כל תנאי".
עד מתי נמשיך להבטיח לעצמנו שהכל יהיה בסדר? שנעשה הכל כדי לתקן?
ובעצם לא מנסים בכלל לתקן..
אל תקחי אותי
כאילו זה ברור
אל תקחי אותי
כאילו הסיפור סגור
לשנינו יש את ההרגשה שאנחנו לוקחים אחד את השניה כמובן מאליו. מתי שרוצים "אפשר" לדבר - "הוא/היא תמיד פה, עוד י/תחכה".
מבחוץ הקשר שלנו נראה כאילו כבר השלמנו עם המצב והמשכנו הלאה.
האמת? לי לא נראה. אני חושב שבשנינו יש משהו בפנים מת, מן משהו שחסר.
גם שאנחנו לא כ"כ מוכנים להודות בזה.
מה חשבת?!
שתמיד יהיה לנו קל
ונוכל לתקן את מה שנשבר
לפני שהלילה נגמר
בגלל שיחת טלפון אחת חשבנו שנוכל לתקן הכל, סיכמנו דברים כדי לנסות לעזור ואחרי יום כבר שכחנו על מה דיברנו ומיד שמנו מסיכות.
עברנו כבר ביחד
את כל הזכרונות של כל אחד לחוד
ואם אני הלילה קצת ממך בורח
אז אל תלכי לי לאיבוד.
מרוב כל הזכרונות (המדהימים יש לציין), כל דבר שמתרחש בלעדיך אני משווה אותי למה שהיה שהיית איתי.
כנ"ל לגבי אנשים חדשים שנכנסים לי לחיים וכל פעילות יומיומית.
את שני המשפטים האחרונים אני לא צריך להסביר, נכון? אני לא חושב שזה המקום לפתוח את זה.
השיר הזה פשוט נכתב עלינו.
כדי שתביני על מה אני מדבר, ואולי גם תרגישי מה שאני מרגיש - תמונות שאת חלקן רק אני ואת נבין:
אני כבר אמרתי לך שהשלמתי עם המצב ושאני מסתפק במה שאנחנו עכשיו.
עכשיו, אחרי שדיפדפתי בכל התמונות שלנו מ2001 זה יותר כואב לי להגיד את זה.
"ולזכר ימי התום..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Dug E