היום כשישבתי על המדרגות ו... רגע זה היה היום או אתמול, לא כי מבחינת זה שעכשיו 4 בבוקר ובנוסף ישנתי בשעות לא קשורות לעולם, אז אני לא זוכר מתי זה היה. זה היה בוקר. כן, נראה לי שזה היה היום, היום בבוקר כן. ישבתי והסתכלתי סתם על דברים. אני זוכר למשל ציפור שעפה בדיוק מעלי וזה לרגע גרם לי לחשוש שהיא תחרבן עלי. שקיות שזזו עשו רעש שהתאים לזמן ולמקום, כאילו אמרו "איזה שקט אה?" השמש האירה על הפנים שלי כאילו הייתי זברה ויכולתי להרגיש את החום של השמש על הפנים שלי אבל בלי הסינוור, כי על העיניים היא לא האירה (כי לא זכור לי שיש לי ריסים עד כדי כך ארוכים). מה עוד, קור עכביש קטן אבל שלא היה צריך לזהור בשמש כדי שאראה אותו, אולי כי הוא נטוש אז הוא האפיר, בורג שבוהק יותר מהאחרים, נדמה לי שראיתי את המדרכה למטה, קצת צמחיה נדמה לי, לא מכיר את זה כ"כ טוב, זכור לי מכונת כביסה שם, לא הרבה יותר, מה עוד, אי אפשר הרבה זמן לשבת ככה, זה ניהיה לי משעמם, לא הבחנתי בחרקים מעניינים, כמ זבובים (שתמיד יש בבוקר חם כזה ושמשום מה אני מוצא שהם די מעניינים), משהו זכור לי עם דבורה פתאום, אולי חלמתי על דבורה מתישהו בימים האחרונים? אולי, לא כ"כ מעניין, זה די מעניין אבל להסתכל על זבובים, הם לא כאלה מכוערים יחסית למה שמצפים מהם, ומוזר שלא מפריע לי כשהם נוחתים עלי, אני אמנם מעיף אותם, אבל זה לא מפריע אלא אם כן הם ממש גדולים, מעניין למה, אולי זה עניין של התרגלות כשהייתי ילד, אולי משהו בטבע שלי, אין לי מושג אבל זה קצת מאוד לא מעניין אותי, לפוסט הזה אני צריך לתת כותרת משעממת או מזהירה כזאת שתמליץ לאנשים לא לבזבז את הזמן. אבל בבוקר קצת בא לי לכתוב את זה ולא כתבתי, אז למה אני כותב עכשיו, אין לי מושג, אולי כי אני חייב להתחיל לכתוב יותר, לכתוב באופן כמותי שכזה, ואולי משהו יבוא מזה, אני מנסה למצוא השראה, גישוש כזה, יש תקופות כאלה שכלום לא נכתב ויש כאלה שזה יותר זורם, לא יודע למה זה, לא יודע למה שום דבר שקשור לזה הוא כך או אחרת, כל הנושא הזה, לפי כמעט כל הבלוג הזה הוא משהו מאוד לא ברור לי, וכאמור גם חשבתי על זה שאני צריך לכתוב ממש סתם. אני גם כותב את זה ישר פה לחלון בלי שום עריכה. מגיע לי קצת כבוד על זה, אין כבוד בבית הזה!!!
אז עכשיו יש לי את האפשרות או לשחרר את הפוסט המשעמם מאוד הזה, או להמשיך ולנסות להתחמק מתחושת הגירוד הזה של הסתמיות שלו שהוא עושה לי בפופיק ולנסות לכתוב עוד איזה משהו, תמיד עוד כדי להצליח למעוך את זה החוצה למשהו פחות מעוך. כמו דחליל של פוסט. לא מי יודע מה מסתדר לי עם המטאפורה של הדחליל בקשר לפוסט- בשביל שזה יסתדר הפוסט צריך להפחיד ציפורים והוא לא כ"כ מצליח בזה, דווקא יש הרבה ציפורים בחוץ, נראה שדווקא הפוסט הביא אותם... אבל נניח לזה לשעה קלה, שעה קלה כי קורה ולפעמים ישנן בעיר שעות שהן יפות, שעות דוגמניות, אשר לוקחות הקריירה שלהן ואת תפקידן בחברה ברצינות רבה, זאת למרות שהטבע של המקצוע הזה יש בו משהו חולף שכזה, אך הן אינן נותנות לכך להשפיע עליהן, הן הולכות לחדר הכושר, עושות דיאטה, עושות ספורט, מקפידות על תזונה נאותה, שומרות על כושר ודואגות לא לאכול יותר מידי, ואכן מתגלה מאוחר יותר ששעות אשר נוהגות כך, על פי מחקרים רבים מוכיחות לכולם שהן עוברות מן העולם הרבה יותר מהר משעות שאינן פעילות ולכן בעלות בעיה כלשהי של עודף משקל.
חשבתי אולי לעשות דברים שאין בהם שום צורך במאמץ כמו זרימה של אסוציאציות, זה נורא קל וזה מצדיק את זה שאין חשיבות במה שנכתב, זה אמנם משעמם לקרוא ולא משאיר תחושה של "משהו", של משהו מתועד כזה ואני לא חושב שזה גם משחרר את הכתיבה, אני חושב שאם כן אז צריך לכתוב ממש ממש הרבה מזה כדי שהכתיבה הרגילה קצת תבוא יותר בקלות. אבל אני באמת חושב שיש משהו יותר ממשי בכל הנושא הערפילי הזה של "חסימה" וכל הקשקוש הזה, ממשי יותר במובן הזה שבאמת אין לי משהו מעניין לכתוב או לספר עליו לעולם והחוסר הזה הוא לא רק המשכיות כמעט תמידית כזאת, אלא הוא גם מצטבר ומצטבר, אז מתקבלת הרגשה כזאת שככלל אתה אדם לא מעניין והדברים הקצת יותר מעניינים שקורים לך גם לא מרגישים כמצדיקים את עצמם. אני גם כל הזמן כותב על מה לא ולא מה כן. אבל אם לא הייתי כותב על מה לא, אז לא היה כאן הבלוג הזה כי לא הייתי כותב כלום. אז אולי זה לא הפסד גדול (הממ.. רק אולי?) אבל כבר החלטתי שאני רוצה לכתוב יותר. זה לא עניין של התנוונות, תמיד לא יכולתי לכתוב וכשכן כתבתי זה כאילו לא כתבתי, כי לא אהבתי את מה שכתבתי. באמת שזה פוסט נוראי וסליחה ממי שקורא על הזמן שלו, אבל שוב, זה ככה כי אני צריך להרגיל את עצמי לכתוב יותר סתמי ושאר דברים כאלה.
יש לי למשל כ"כ הרבה דיסקים שבכלל לא שמעתי... באמת ממש הרבה שלא שמעתי או שכמעט ולא שמעתי. ואני לא חושב שיש לי חשק בכלל לזה, ופעם לא הייתי מאמין שככה זה יהיה עכשיו, אבל זה גם משהו שלאחרונה חשבתי לשנות. אולי הפעולה עצמה של להקשיב יותר למוזיקה, בהתחלה להכריח את עצמי, אולי זה ישנה את התחושה הזאת של שעמום ממוזיקה לאט לאט. יש לי גם לא מעט ספרים שלא נגעתי בהם... גם זה בזבוז, וגם לזה צריך מתישהו למצוא זמן וכוח. אבל כל הדברים האלה מרגישים כמו דיבורים על דברים לא חשובים, כמו פלסטר לפצע של קליע, אולי אני באמת לא צריך לקרוא ולשמוע מוזיקה ולכתוב בלוג ושום דבר של מותרות שכזה, אולי אני בכלל צריך לזרוק את כל הדברים האלה, כל הדברים שרוצים להשאיר אותי עם האופי המדמם הזה, להיות טיפש, להיות מישהו אחר, סתם בנאדם קצת טיפש כזה, לא יותר מדי, לא כזה שהוא טיפש ממש, כזה שלמשל אין לו חוש הומור, כי על זה לא הייתי מוותר גם בעד מיליון דולר, אולי אבל שלוש מיליון ווד דו זה טריק... לא? טוב, אז זאת ההצעה האחרונה שלי- 2.55 מיליון, אבל לשתי עונות ועם התחייבות לשים אותי קבוע בהרכב, סגרנו, מה? איך? חוש הומור? לא שמעתי על זה... באמת אבל זה נראה לי עצוב מדי לוותר על זה, וגם זה קצת מפחיד, מהלך על חבל דק, כי לא דרוש להיות ממש טיפש בשביל שאאבד את זה. חוש הומור, זאת אחת התכונות הנדירות ביותר בבני-אדם למרות שזאת אחת התכונות הכי אנושיות והכי בלתי קיימות אצל בעלי חיים. אפשר לפעמים להיות מופתע מתכונות טובות שלא ציפית למצוא אצל מישהו לפי ההתרשמות הראשונית שהוא משדר, שהוא כולו עמוס באנושיות הרגילה הזאת, אבל החוסר הזה בחוש הומור כמעט לעולם לא "מאכזב" מלהופיע, זה אחד הדברים היחידים שאני ממש מרוצה מעצמי בו, לפעמים אני מחייך לעצמי רק כי אני מרגיש את זה בבירור, מרגיש בבירור את הדלת הזאת למקום הזה שאני לא רואה יותר מבתור אפשרות קלושה בפרצופים האקראים שהולכים ברחוב ושגורמים לי לגחך כשאני מנסה לדמיין מצב שבו אותו פרצוף אקראי יכול להראות שאני טועה לגביו. לא יודע למה דווקא אני אחד מאלו שזכו בפרס הזה, זה כמו תחושת חופש כזאת נהדרת, לא ידוע למה היא שם, זה פשוט ככה. אני מכיר אנשים מבריקים שאין להם את זה, הרבה שכל, מעט הומור, ולא בהכרח שאין להם את היכולת לצחוק לפעמים ולא להיות תמיד במצב הרציני והמוצק הזה שיש ביומיום הרגיל, לרוב האנשים יש את היכולת למצב רוח של עליצות כזאת והומור, זה דווקא חוש שקיים אצל הרוב הגדול של האנשי, ויש מעט שאין להם את זה בכלל, אלא שהעניין הוא שכמעט תמיד זה חוש קיים אבל מאוד לא מפותח, מאוד המוני, מועתק, מאוד לא מפותח עצמאית. מה זה מפותח ולא מפותח? אדם שעולה על במה ומצחיק את האנשים הוא אדם שאצלו מן הסתם זה יותר מפותח מאצלהם, לכן הוא מצחיק אותם והם לא אותו, נסו לשים אנשים אקראיים על הבמה ותראו כמה הם מצחיקים את האחרים. מפותח זה עניין של עידון. ככל שיש לך חוש הומור עצמאי אתה תגלה שאתה פחות ופחות צריך לצחוק מדברים שמצחיקים באופן כמעט מכני את רוב האנשים אלא צוחק מבחירה ומטעם, ממש כמו במוזיקה, יש לך טעם שהוא אישי ושלך. אם תשימו סוג מסוים של תוכניות בטלויזיה במשך כמה חודשים, לא משנה מה זה יהיה- זה מה שיצחיק את האנשים, לעומת זאת כשיש לך חוש הומור מאוד עצמאי אתה תצטרך לנבור בפחי האשפה כדי למצוא ממה לצחוק, תצטרך לחפור במעמקי האינטרנט כדי לגלות פיסות של דברים שעושים לך את זה. קצת כמו להיות נרקומן, אתה צריך כל פעם מנה, משהו, וזה טוב שזה חומר חזק, ולאט לאט אתה צריך יותר ויותר חזק, והחומר הבינוני לא מספיק לך, ואז אתה מפסיק להתרחץ כדי שהלכלוך יגרום ליותר מהסם לא להתנדף דרך הנקבוביות של העור וכאלה דברים. את החומר החזק זה פשוט קשה למצוא. לכן קורה לי הרבה מהדבר המוזר הזה שאני מצחיק את עצמי. כי אני רוצה לצחוק ואין מישהו שרוצה או יכול להצחיק אותי אז אני חושב על משהו או אומר משהו מצחיק ואז זה פשוט מצחיק אותי, זה ממש כמו כל דבר אחר, זה שזה אני זה לא אומר שזה לא יכול להצחיק אותי.
אני לא רוצה להישמע כמו גורו, אבל מה לעשות - אני גורו.
צפו לעוד פוסטים בעתיד הקרוב. אפילו אולי הפגזה. תאפילו. מומלץ אפילו לשקול לבטל מנויים. בכל מקרה, אליי לא תוכלו לבוא בטענות עכשיו, אני יצאתי פייר, וגם אחרי הכל... זה הבלוג שלי וחוץ מזה לכל אחד יש את האפשרות פשוט לא לקרוא, אז עכשיו אני לא מרגיש אשם, למרות שזה לא היה קל להשתכנע, אבל מספיק עם כל זה ויאללה... גם ישבתי יותר מדי זמן בלי לקום, כן, צריך להזרים דם, וגם להישען אחורה כי הגב מתחיל להיות מורגש. וזהו. מצטער אם מישהו מהקוראים הקיא את כל מה שהוא אכל בארוחת בוקר, אבל זה לא אשמתי שיש לכם אוכל מקולקל, נורא חשוב גם תמיד לבדוק מתי הפג תוקף של הדברים, לא לזלזל בזה, וכמובן שחשוב לשמור על המטבח נקי, כדאי גם לשים לב כשיש הפסקות חשמל ארוכות, לבדוק את האוכל, מה כדאי לזרוק ומה להשאיר, וגם באופן כללי מומלץ לא להפריז באכילת אפרסמונים, זתומרת, אם אין לכם אפרסמונים אז מילא, אבל אפרסמון אחד- זה באמת כבר סתם להגזים. רק בריאות לכולנו!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
