אז זהו.בעוד כמה ימים הבלוג שלי יעלם מעל פניי האדמה.12 או 13 שנה,אני לא באמת זוכר כמה זמן הוא קיים.מרגיש כאילו קורעים לי את הנשמה מבפנים.תמיד חזרתי לפה.תמיד ברגעים שהכי קשה הייתי כותב ופורק.אף פעם לא הזכרתי שמות.מעטים הפעמים שנתתי תבלוג לחברים לקרוא.נוכחתי לדעת שוב ושוב שזה לא מעניין אותם.כתבתי המון.מחקתי המון.אבל עדיין הייתי פה תמיד.ועכשיו זה נגמר.הבלוג שלי הולך.ואני באמת שלא יודע מה לעשות הלאה.לפתוח בלוג במקום אחר לא יהיה אותו דבר.
עברה בי מחשבה מוזרה.אולי לנצל את הפוסט האחרון הזה כדי לכתוב באמת את כל מה שיושב לי על הלב.את הדברים הנוראיים שעברתי.
למה אני כל כך קר.למה קשה לי להפתח.ואיך נפלתי כל כך הרבה פעמים.
ואני יודע שאין סיכוי שאי פעם מה שאני כותב פה יגיע אלייך.אבל כן.אני רוצה לספר עלייך.
איך הרסת לי את החיים.
איך רמסת לי את הלב.
שברת אותי לרסיסים.
ניצלת אותי.
השפלת אותי.
להמשיך?זה מפתיע אותך?
איבוד התמימות אמור להיות משו הדרגתי לא?אז תודות לך,הוא לא היה.
ריסקת לי את התמימות לחתיכות קטנות.שברת לי תלב לחתיכות קטנות.רסיסים.
לא יכולתי להתמודד עם זה יותר.אז ברחתי.בשיא הכוח.משם.ממך.מהכל.
ואז אחרי שבוע וחצי,התקשרת אליי הביתה.וניתקתי אחרי חצי דקה של שיחה.למה בכלל התקשרת? ניסית לבדוק שהכל בסדר?שאני לא כועס?
מאז ועד היום.לא שכחתי.לא שכחתי את כל מה שהיה.ואני שונא אותך על זה.
לעולם לא אשכח ולא אסלח.מאחל לך את כל הרע שבעולם.כי זה מגיע לך.
הכי כואב לי כשלפעמים אני מסתכל על הפייסבוק שלך.עוד שניה חתונה,בעוד אני נשארתי מאחור.שבור ומרוסק.אוסף את הרסיסים בפינצטה כבר שנים.וכל משב רוח שעובר מרסק הכל ומחזיר אותי להתחלה.
אז באמת תודה לך.תודה לך שבגללך אני לא יודע מה זה רגש ואיך מבטאים אותו.תודה לך שבגללך נשארתי לבד כל החיים.שאפילו לא יכולתי לתת הזדמנויות.
והכל בגלל שהלב שלי נשאר שם.בחדר 14.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
