היקום על פי עוז

סבתא שלי שהספיקה להיות אדם בוגר עוד לפני סוף מלחמת העולם השנייה, הסבירה לי פעם בצורה פשוטה למה אנחנו חושבים שהזמן עובר לנו כל כך מהר.

היא אמרה לי, זוכר שהיית קטן וחודשיים כמו החופש הגדול היו נראים לך כמו נצח?

יפה, מאז ועד היום חודשיים נשארו חודשיים, אבל איך חודשיים נראים לך היום?

אחר כך היא הוסיפה, שהזמן הוא כמובן ייחסי, כשאתה חי שלושים שנה אתה לא באמת יכול לצפות שחודשיים יהיו בעלי אותו משקל ומשמעות כמו למי שחי רק עשר שנים. לדוגמא, אם נשווה אותי ואותה, אז חמש שנים שלה עוברות לה באותה מהירות כמו כמה חודשיים בשבילי. יותר מזה, היא הוסיפה, ככל שאני אגדל, הזמנים ילכו ויתקצרו (או לפחות ככה אני אחשוב). בקיצור, היא אמרה, לא להיות מופתע שהזמן יעבור יותר מהר עם השנים, ככה זה עובד.

אז פעם הבאה, שאתם עוצרים הכל (כמו שאני עשיתי היום) ושואלים את עצמכם לאיפה נעלם עוד חודש מהחיים, תעשו מה שאני עושה, חושב על סבתא שלי ועל התשובה הפשוטה כל כך שלה.

וזו גם הזדמנות מיוחדת להודות לסבתא שלי על האמת הפשוטה הזאת, היא אמנם שייכת לדור שגדל בתל אביב שעוד צפון תל אביב היה חולות, ואזור התחנה המרכזית הישנה היה האזור הכי טוב בעיר, אך למרות זאת היא מחוברת לאינטרנט, גולשת לאתרים, משחקת במשחקים והכי חשוב, קוראת את הבלוגים שלי ושל אחותי.

תודה סבתא.