היקום על פי עוז

האדם אינו פלדה.

הוא לב ונשמה, הוא בוכה וצוחק.

הוא אוהב וכואב, הוא מסתער ונפצע וזועק.

האדם הוא אדם.

02.05.94

יצחק רבין.

שנה ראשונה מאז הרצח שאני לא בכיכר (למעט פעם או פעמיים בשרות הצבאי). לי ולאחותי היה מנהג קבוע (עד שהיא עזבה לשבדיה), בשבת של השבוע הזה אנחנו בכיכר, אני כל כך מתגעגע לזה.

כל כך חשוב, לעצור הכל בתאריך הזה ולחזור לתקופה ההיא של הרצח. השוק, ההלם, תחושת הסולידריות, הרצון הכנה של כולם לחזור לישראל התמימה, לחזור לחזון המקורי ולנסות לעשות את זה ביחד, בלי אלימות, בלי אגריסיביות, אלו היו דברים שנחצבו בעומק ההתבגרות הציונית שלי, דברים שגרמו לי להרים את הכפפה וללכת לקרבי, ללכת לקצונה, להטיף לחיילים שלי על אהבת הארץ, לאהוב בעצמי את האדמה, את הקוצים שלה, את כל מה שהיא מציעה ולהרגיש את תחושת המחויבות הזאת שהייתה לי בתקופה ההיא כלפי כל העם היהודי.

איך הזמן משנה את המציאות, היום אני כותב את הדברים מאמריקה, מחפש עתיד כלכלי יותר טוב, מבוייש במקצת, אבל אחרי הרבה מאד התפכחויות לגבי הרצוי והמצוי.

בזמן שכל כך הרבה טיפשים שם בחוץ מנסים להאשים את רבין במצב, אני לא מבין איך הם לא רואים, רבין הוביל את הדרך למקום שיום אחד, נרצה או לא נרצה, נגיע אליו. הבעיה הייתה באלו שבאו אחריו מנהיגים פופוליסטים שלא ידעו איך לטפל במושכות. כמעט נפרצה בשבילנו דרך, חסמנו אותה במו ידינו, ועכשיו אנחנו מאשימים את אלו שהלכו וחיפשו את הדרך במקום את אלו שפוצצו אותה.

מזל שיש לנו את שרון היום, לא יודע מה היה בלעדיו, קשה להאמין שיש שם מישהו מספיק חכם (מלבד פרס כמובן שלא ממש מתאים לעם הזה) ומספיק אסרטיבי בשביל להציל את המצב. רק נקווה שלא יהיה איזה פסיכי שיטפל גם בו. לפי התגובות בזמן האחרון והדיבורים המוזרים האלו על חנינה לרוצח המתועב הזה, אולי בארץ חושבים שזה דבר לגיטימי.

והנה תמצית ממה שגורם לי כל כך להתגעגע למנהיג אמיתי, כזה שמפוכח מספיק בשביל לראות את האמת, לא רק את הצדק.

דברי יצחק רבין ז"ל בעת החתימה על ההסכם עם הפלשתינאים, בבית הלבן בוושינגטון:

"… חתימה זו על מסמך העקרונות הישראלי-הפלשתיני, המעמד הזה כאן, אינו כה קל…באנו היום מירושלים, בירת הנצח של עם ישראל, באנו מארץ מיוסרת, באנו מעם, מבית, ממשפחה שלא ידעו אפילו שנה אחת, חודש אחד בחייהן, שבו לא בכו אמהות על בניהן. באנו לנסות לשים קץ לשנאה, כדי שילדינו ונכדינו לא יחוו עוד את מחירן הכואב של מלחמות, טרור ואלימות. באנו לדאוג לחייהם ולביטחונם, באנו לשכך את הצער והזיכרונות הקשים, להתפלל ולקוות לשלום…אומר לכם הפלשתינים: נגזר עלינו ועליכם לחיות ביחד, על אותה כברת אדמה באותה ארץ… די לדם ולדמעות. די. אין בנו שנאה כלפיכם, אין אנו תאבי נקמה. אנו, כמוכם, אנשים שרוצים לבנות בית, לטעת עץ, לאהוב ולחיות לצידכם בכבוד, באהדה, כבני אדם, כבני חורין… … אנו רוצים לפתוח פרק חדש בספר העצוב של חיינו יחד, פרק של הכרה הדדית, פרק של שכנות טובה, פרק של יחסי כבוד, הבנה, ידידות. אנו מקווים לראשיתה של היסטוריה חדשה במזרח התיכון…"