היקום על פי עוז

אחרי חווית הכדורסל, הגיעה חוויה נוספת שזרקה אותי להתחבט עם זכרונות שכבר הספיקו להישכח.

מבחן נהיגה. עד עכשיו נהגתי עם הרשיון הבינלאומי שלי, אבל התחלתי את ההליכים בהוצאת רשיון קליפרוני, מה שאומר מבחן תאורתי ומבחן מעשי. את המבחן התאורתי עברתי לפני שבועים, ומאז "מותר לי" לנהוג עם מלווה מעל גיל 18, אבל אתמול החלטתי שהגיע הזמן להתפטר גם מהמעשי וקבעתי לעצמי תור להיום בצהרים.

אחרי שבוע של שמש, התעוררתי היום לגלות שהשמיים אפורים לחלוטין, ושגשם כבר יורד כמה שעות טובות. נלחצתי לשנייה, ואז נזכרתי שיש לי רשיון נהיגה כבר עשר שנים, ושלמעשה, אף פעם לא שמתי לב כשאני נוהג אם יורד גשם או לא, אני פשוט נוהג, אז נרגעתי בחזרה.

מכיוון שיש לי רשיון נהיגה בין לאומי, מצאתי את עצמי נוהג אל הטסט שלי. בשעה 14:00 התייצבתי במשרד הרישויי בעיר שאני חי בה. אישה ענקית, שאלה אותי כמה שאלות בעל פה, ויצאנו לדרך. אחרי עשר דקות, היא סיכמה את המבחן במילים הבאות:

"שאתה נוסע מאחורי רכב בגשם, צריך לקחת יותר מרחק ממה שלקחת. שאתה פונה ימינה יש להסתכל ישר לראות לאיפה אתה נכנס לפני שאתה נכנס. אבל עברת".

איזה כיף, תמיד רציתי להגיד שעברתי את הטסט בפעם הראשונה!!