היקום על פי עוז

אז עד עכשיו לא ממש היה לי את הזמן לשבת ולתאר את המסע שג'ימבו עבר.

ג'ימבו הוא הילד/כלב שלנו, כלב בן 5, שהוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו. הוא אמנם לא יודע את זה, אבל מרוב שאנחנו מדובבים אותו, מתייחסים אליו, מדברים אליו, אנחנו כבר משוכנעים לחלוטין שהוא מבין הכל, וזה לא סתאם, הוא באמת מבין.

גי'מבו הוא סמוייד, משמע שהסבא של סבא של סבא שלו (בחזקת חמש בערך) הגיע מסיביר. מדענים בריטים שהגיעו לסיביר בסוף המאה ה-19, ראו את הסמוייד, וחשבו שזוהי תהיה מתנה נהדרת למלכה הבריטית. אחרי שלמלכה היה כזה, גם האצולה רצתה כזה, וככה התחילו לייבא את סוג הכלבים הזה לאנגליה, בסופו של דבר, מה שיש למלכה הבריטית גם הישראלים רוצים, וככה גם לנו יש סמוייד.

בדיוק כמוני, אחרי שסבא שלי עזב את רוסיה בשביל להגיע לישראל, גם גימבו עזב את ישראל בטיסת אל על והגיע לאמריקה. הוא היה בכלוב במשך 24 שעות, לא אכל, לא שתה ולשמחתנו גם לא עשה את צרכיו. נתנו לו כדור שינה בשביל לטשטש אותו, אבל איך הייתה הטיסה עצמה אין לנו מושג כמובן.

בכל מקרה, מדירה בת שלושה חדרים בתל אביב, ושלושה סיבובים ביום של חמש דקות, לגי'מבו יש חצר של כמה דונם, וחופש מוחלט, הוא ללא סיפק המרוויח האמיתי של הנסיעה הזאת, לפחות ככה חשבנו. אבל בשבועיים האחרונים הוא ממש בדיכאון, או יותר נכון, בדיכאון לידי, כאילו הוא ברוגז או משהו כזה, ממש מוזר. מה שכן, תנאי אחד בחיים שלו שקצת השתבש הוא שאסור לו להיכנס הביתה אלה להיות רק בחצר, כנראה שבגלל זה הוא כועס, כי עם שאר האנשים הוא ממש מבסוט. מדהימים החיות האלה, הם הרבה יותר מרגישים/מבינים ממה שמייחסים להם.

קצת תמונות של חיייו החדשים:

גימבו על המיטה החדשה

ג'ימבו על הגבול בין איפה שמותר ואיפה שאסור: (שם הוא אוהב לשבת, להסתכל לתוך הבית, וכנראה להרגיש שהוא בבית. ולא הוא כמובן לא נכנס, הוא כלב ממש טוב)