היקום על פי עוז

האמת היא שבתור ילד, לא ממש הייתי ילד שטח. לא הייתי מפונק, אבל גם לא הייתי כזה שמטפס על הרים בשביל הכיף.

בצבא, אכלתי המון שטח, למעשה מתוך הארבע שנים שלי, שלוש שנים ישנתי בתוך אוהל, ובתוך מחנה שהוא שום דבר בשום מקום, שנקרא בסיס צבאי. 

 אני רושם את כל זה, כי הצבא פשוט לקח אותי (ועוד אלפים כמוני) ופשוט לימד אותי להיות חיית שטח, בזמנו לא ממש הערכתי את זה, כי לא ממש רציתי להיות שם, אבל היום, היום אני מרגיש מה באמת קיבלתי בשרות הצבאי.

יש כאלה שאולי יגידו שאותם לא ממש מעניין לחיות בטבע, אבל לדעתי זה משהו שמחדד את האינסטינקטים, משהו שנחרט עמוק בתוך הרגלי ההישרדות שלנו.  

לפני כמה שעות חזרנו מהסוף שבוע שלנו ב"יער אוהי", נסענו לעשות את הלילה על שפת הנחל, והיינו קרן, אייל, בן, לירון, אני וג'ימבו. כבר רשמתי שאני נוסע עם חבר'ה שלא היו אף פעם בשטח, וזאת כנראה הסיבה העיקרית לכך ששמתי לב למה הצבא נתן לי בנושא הזה. אני לא רוצה לבלבל את המוח יותר מדי על מחנאות, אבל אם יש חוק שהוא החשוב ביותר מבחינתי הוא שאת כל ההכנות צריך לעשות באור יום, כי אח"כ זה פשוט לוקח פי שניים זמן, ומוציא את החשק. למעשה זה גם הדבר היחידי שהיה חשוב לי לעשות הפעם, רק שהפעם נתקלתי בגישה של "תן להנות, הרגע הגענו, בוא נעשה את זה אח"כ", בהתחלה לא  ממש ידעתי איך לאכול את זה, אבל אז קרן הבהירה לי שאני מתחיל להלחיץ מדי, אז הפסקתי. שעתיים אח"כ שלא מצאנו כלום בחושך, וששמעתי כל כמה דקות "היינו צריכים לעשות את זה באור" ו- "חבל שלא עשינו את זה מקודם" וכד', הרגשתי כמו מורה בכיתה שבה התלמידים הרגע הפיקו את הלקח של היום, למרות שממש רציתי להתנהג כמו איזה ילד קטן, השתמשתי בכל הכח שהיה לי לעצור את עצמי מלצרוח עליהם " דה!!!".

חוץ מזה, החבר'ה למדו ממש מהר, ונהנו מכל רגע, הייתי ממש מבסוט מהם, פחדתי להיתקע עם חבורה של מפונקים, אבל חששתי לשווא.

אז הנה כמה תמונות:

ג'ימבו מציג את הנהר שישנו על הגדה שלו:

מחנה האוהלים בשש בבוקר (קמתי ממש מוקדם היום):

מחנה האוהלים בשעה 12:00 בצהרים:

ולסיום כמובן, תמונה של המשפחה:

סה"כ היה ממש מדהים, מחכה כבר לפעם הבאה.