היקום על פי עוז

אנשים משכנעים את עצמם שקיימות מטרות נעלות ששוה להקריב את החיים שלהם בשבילן.

אנשים עושים את זה, כי החיים שלהם קשים, חסרי משמעות וחסרי תקווה. על ידי מציאת משמעות חיצונית הם מסוגלים לעשות משהו עם הזמן שלהם ולהשיג לעצמם קצת יותר כבוד עצמי ויותר עומק בחיים האפורים והעצובים שלהם.

המחלה שאני מדבר עליה לא התחילה אתמול. היא התחילה לפני אלפי שנים וכמו כל וירוס או חיידק אחר משנה את הצורה שלה על מנת שהאנושות לא תזהה אותה ותשמיד אותה אחת ולתמיד. לאורך ההיסטוריה אנשים נהרגו בשביל פסלים, בשביל אלוהים, בשביל מלך, בשביל כבוד, בשביל האמונות שלהם, בשביל כל כך הרבה דברים שונים ובסופו של דבר, החיים המשיכו הלאה וההקרבה שלהם נבלעה בתוך שכבות של היסטוריה שנועדה עוד להשתנות בלי הרף, כאשר במרבית המקרים ההקרבה שלהם הייתה טפלה וחסרת כל משמעות.

כל המלחמות האלו שהאנושות עברה התחילו ונגמרו באופי שלנו ובטיפשות העיוורת שאנחנו נוהגים לנקוט כלפי החיים, או לפחות באופי של אלו שהצליחו לתפוס את עמדות המפתח של המין האנושי. הרצון ליותר כח, ליותר עוצמה, ליותר כבוד, מוביל למלחמה אחרי מלחמה ואנשים, כמו עדר של כבשים, תמיד מסתערים קדימה ונהרגים בשביל שאיפות של אנשים מטורפים.

אחת הסיבות למסקנה העלובה הזאת היא שאני פשוט מסתכל על עצמנו ורואה שגם בלי לאום או דת אנשים מוצאים סיבה לריב.

אם אחים (ואני לא מדבר על עם ישראל אני מדבר על כל משפחה ממוצעת) לא מסוגלים לדבר בין עצמם בשביל לפתור את הבעיות שלהם, אם ילדים שונאים את ההורים שלהם, אם שכנים מנסים "לדפוק" אחד את השני, אם כל בית ספר שאני מכיר סובל מאלימות, ואם אנשים דוקרים אחד את השני בשביל כבוד בזמן שהם יוצאים לבלות או בגלל שמישהו ציפצף להם, אז איך בכלל אפשר לדמיין שהסיבה האמיתית למלחמות הם ערכים נעלים? הרי זה ברור שהכל נובע מאותה בעייה מטופשת שכולנו סובלים ממנה, טיפשות ורצון למשמעות. הרצון להיות שייך למשהו יותר גדול מהחיים המשעממים שלנו, התירוץ של לא לעבוד בעבודות המשעממות שלנו, והשיכנוע העצמי שאנחנו שייכים לקבוצה המוצלחת ביותר שקיימת, מה שעושה אותנו כמובן למוצלחים ביותר...

הבעיה הכי גדולה במחלה הזאת היא שהיא מדבקת. אני משוכנע שהדת האיסלאמית סובלת קשות מהמחלה הזאת בימים אלו ושלצערי גם אנחנו וגם שאר העולם נדבקים מהם.  כל כך חבל, כי אחרי מלחמת העולם השנייה היה נראה כאילו ההרס שהמלחמה השאירה אחרי לימד את האנושות לקח, אבל כמו בחיי הפרט כך גם בחיי הקבוצות, הרבה יותר קל לשכוח מלזכור.

עושה הרושם שכולם סובלים מזה כרגע, ובקרוב כולם יהיו ממש חולים. ברגע שזה יקרה, כמו שכבר קרה אלפי פעמים בהיסטוריה, נמצא את עצמנו כולנו, פשוטי העם, מסתערים בטירוף לכיוון המוות שלנו, בשביל מטרה שאף אחד לא יזכור בעוד אלפיים שנה.

החיים הם לא חסרי משמעות, הבעייה היא שמשמעות זה דבר עמוק. מציאת משמעות דורשת השקעה, ויותר גרוע זה משהו שצריך ליצור. שאני מסתכל על אישיים מההיסטוריה, אישיים שהאנושות מהללת ובחרה לזכור, כמו אלכסנדר הגדול, אני מנסה להסתכל על המשמעות של פרא האדם הזה ולא מוצא כלום. האיש שייצא למלחמות ורכש את הכח הכי גדול בעולם העתיק עשה את זה בשביל כלום אך עדיין, במקום להפיק את הלקח, האנושות מעדיפה לזכור שהוא יכל לעשות את מה שהוא עשה, כאילו זה מה שחשוב.

 לעומת זאת, שאני מסתכל על מישהו כמו גנדי, מישהו שלא התעניין בכבוד, לא חיפש עוצמה וכח, והתנגד התנגדות ניחרצת לאלימות, אני רואה משמעות עמוקה מעין כמוהה, האם על גנדי מלמדים בבתי הספר? אני לא ממש יודע. בתקופה שלי למדנו על אלכסנדר הגדול, ועל גנדי הייתי צריך לקרוא בעצמי. שני האישיים האלו צריכים לשמש בשבילנו כמראה לאנושות כולה. הדרך למשמעות לא עוברת דרך האזור שהאנושות מחפשת בו.

האנושות מחפשת משמעות במקומות הלא נכונים והיא עושה את זה כבר למשך שנים. מי שמחפש משמעות צריך לוותר על הדרך הקלה ולבחור בדרך הקשה. הוא יכול ללמוד ולהשקיע שעות על גבי שעות בלחקור איך העולם הזה עובד ואולי להשאיר לבאים אחריו קצת פחות ערפל ממה שהוא קיבל. הוא יכול להשקיע באנשים אחרים ולדאוג שלאנשים אחרים יהיו חיים קלים יותר ממה שלו יש ובכך לגרום לאנשים אחרים לעשות אותו דבר ולקדם בעוד טיפה את האנושות לעבר חיים יותר מתורבתים. הוא יכול לחיות את החיים שלו כדוגמא אישית לדברים שהוא מאמין בהם, ובכך לגרום לאחרים להבין את העוצמה שטמונה בלחיות לפי האמונות שלו (בתנאיי שהאמונות שלו לא באים על חשבון אחרים כמובן).

האמת היא שכולם יודעים את זה, אבל שמה שרשום פה היא דרך קשה,לא נוחה ולא ונעימה. אז מה עושים? בדיוק את מה שהאנושות עשתה למשך אלפי שנים. בוחרים להצטרף לאיזו קבוצה של הרבה אנשים כמוך, לסמוך על איזה מנהיג שלעולם לא פגשת ושמעסיק אנשים שיעשו לו את "ייחסי הציבור" כדי שאתה תחשוב שהוא גיבור ותאמין שתפיסת המציאות שלו היא הניתוח הכי הנכון שקיים ותרגיש שאם תקריב את החיים שלך בשביל הדברים שהוא אומר לך תהיה לך משמעות אמיתית. החדשות הטובות הן שכל מה שצריך לעשות בשביל לקבל משמעות מהשיטה הזאת הוא להתלהם, זה הכל, אף אחד לא דורש ממך שום דבר אחר. הבעיה האמיתית עם השיטה הזאת (למעט העובדה שהיא משאירה אנשים ריקים, חסרי אנרגיה וחסרי משמעות) היא שהיא גורמת לאנשים אחרים לנצל את זה בשביל מטרות אישיות ולחזק את הטבעת סביב אותם קבוצות של אנשים, הם מצליחים להעניק משמעות, ומרבית האנשים שלא מסוגלים להבדיל בין משמעות פסולה למשמעות בונה, משרתים מטרות שנוגדות לחלוטין את הדברים שהם מאמינים בהם.

נכון, יש רגעים בהיסטוריה שאנשים היו צריכים להילחם בשביל ידע או מוסר. אבל זה כבר היה תוצאה של מה שרשום פה.

החטא הגדול של אותם קבוצות שהצליחו במאבק הצודק שלהן היה, שברגע שהם תפסו עמדות כח, המסר הנעלה שלהם (כולל העם היהודי) לא נשאר להם מול העיניים, אלא הכח ושאיפה של אנשים פרטיים ליותר עוצמה תפס את הבמה המרכזית.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה, האנושות משמידה את עצמה, והעתיד הטוב נמצא ממש פה מעבר לפינה, הבעיה היא שאף אחד לא מסתכל לכיוון שלו. לאט לאט אנחנו מגלים שאנחנו בסך הכל עוד בעל חיים, שאנחנו לא במרכז הייקום, שהעולם הזה לא נברא בשביל לשרת את רצוננו, שאנחנו חיים חיים חסרי משמעות, ושלמרביתנו המוחלט לא יהיה שום זכר בעוד פחות ממאתיים שנה. אנחנו משתדלים לא לזכור את זה וכל מה שנשאר לי הוא לקוות שאנחנו נבין את זה לפני שנשמיד את עצמנו. אולי זאת הייתה כוונת כוהני הדת שהם המציאו את הצפי לבוא המשיח...