מדי פעם אני מקבל אימייל שמפרט בגאווה את כל פרסי הנובל שהיהודים זכו בהם במאה השנים האחרונות. במייל אחר אני מקבל פירוט על ההישגים והתרומות של מדינת ישראל הקטנה למדע, לטכנולוגיה ולכלכלה העולמית. ללא ספק, ישנה גאווה מסויימת בלהיות יהודי בתקופה שלנו, גאווה עם מקור אמיתי. למרות ובעקבות זאת, הרבה מאד יהודים משכנעים את עצמם שהעם שלהם הוא העם הנבחר, ונאחזים בהישגים של פרטים אחרים בשביל להעניק לעצמם תואר שברוב המקרים לא מגיע להם, בזמן שהם עושים את זה, העם היהודי מתחיל לאבד את הסיבות לגאווה שלו.
להיות יהודי לא תמיד הייה סיבה לגאווה, למעשה לאורך רוב ההיסטוריה המודרנית היהודים התביישו בכך. עד תחילת המאה ה-18, תחילת תקופת הנאורות, ליהודים לא היו זכויות במדינות בהם הם חיו, היהודים חיו בקהילות סגורות, כאשר הדת (בדיוק כמו שקיים היום בחלק מהמגזרים) לא עודדה פיתוח מדעי והתעסקות שהיא לא דתית. הרבנים בקהילות האלו היו המוחות של שאר היהודים, ואחד האתגרים של החברה היהודית היה לטפל בדימויי העצמי הנמוך שיש לקהילה כלפי עצמה. המצב היה כל כך רע שלמעשה היהודים לא תרמו בכלל למדע ולהתפתחות שלו. אנחנו, שכל כך מתגאים בהיותנו עם הספר ועם המדע, לא תרמנו בתקופה ההיא ולו בפסיק בשביל לפתח את המדע של האנושות ולא לקחנו חלק במה שהביא את ההתעוררות המדעית מתקופת ימי הביניים אל התקופה המודרנית, התעוררות שהובילה בסופו של דבר גם ליהודים כמו פרויד ואינשטיין וגרמה ליהודים אחרים להאמין שליהודים יש "בלעדיות" על המדע. בתחילת המאה ה-18, תקופת הנאורות הביאה עמה זכויות לעם היהודי, והיהודים התחילו להיחשף חזרה לידע ולמדע שהוא לא בהכרח קשור לתורה. למעשה, רק אז התחיל העם היהודי את הצעדה שלו לעבר הימים שבהם אנחנו נמצאים, הימים בהם אנחנו מתרפקים בגאווה על ההישגים של אותם יהודים מהתקופה ההיא.
אם יש סיבה שאני מתגאה בישראל ובעם היהודי, היא לאו דווקא הישגיהם של פרט זה או אחר בקבוצה הגדולה הזאת, אלא בהישגייה של הקבוצה כולה. עם ישראל הצליח להרים את עצמו מאשפתות ולמצב אותו בתור אחד העמים החזקים ביותר בתקופה המודרנית. המאות ה-19-20 ,ללא ספק, הולכות להיחשב תור הזהב של העם היהודי (בראייה היסטורית). התגליות המדעיות שהיהודים עשו בתקופה הזאת, הרמת הראש היהודי, המהפך מעם נרדף לעם חזק ששולט בגורלו. העובדה שהיום יהודי זאת סיבה לגאווה והעובדה שיש לנו מדינה משלנו היום, הם הסיבות האמיתיות שצריך להיות גאה בעם שלנו.
אבל האם היהודים יהיו מספיק חכמים להחזיק בתור הזהב שלהם? רק ההיסטוריה תקבע, אבל המבחנים כבר כאן, ואנחנו לא ממש צולחים אותם בהצלחה. הדבר הראשון שמסיים את תור הזהב הזה הוא הגאווה המיותרת, והשחצנות היהודית שמובילה בצורה עקיפה לטיפוח רעיונות לאומיים, וחלומות גדולה. ברגע שהפסקנו לחלום על הישגים מדעים, והתחלנו לחלום על מדינה גדולה כמקור עיקרי לגאווה היהודית, איבדנו את הקסם שאחז בנו. המלחמה הזאת שנכפתה עלינו, גומרת אותנו מבחינה ערכית, ואת הפצעים אנחנו מנסים להגליד בעזרת רעיונות לאומיים, ולא בעזרת רציונאל. אנחנו עסוקים בלהיות צודקים בנושא הספציפי הזה ומפספסים את ההפסד שלנו בתחום אחר לגמרי, בתחום הערכי והמדעי.
בזמן שמרבית היהודים/ישראלים מפזזים להם בגאווה כמה היהודים חכמים, מערכת הערכים בארץ ירדה בצורה שמסכנת את התרבות שלנו, ולמעשה התרבות שלנו היום היא כבר לא ממש מערבית מתקדמת, אלא תרבות עם מערכת ניהולית מערבית, אבל האנשים שמנהלים את העניינים עושים את זה בצורה פרימיטיבית לחלוטין. ההישגים המדעים של היהודים די מגיעים לסופם. המערכת החינוכית שלנו היום לא מסוגלת לייצר אנשים חושבים, והאונברסיטאות של היום לא מסוגלות לפתח את אלו שעוד הספיקו לגדול להיות כאלה מהדור הקודם. אנחנו מאבדים את תור הזהב שלנו, ולאט לאט אנחנו נשארים רק עם הזיכרונות והגאווה, בלי הסיבות האמיתיות.
יש מה לעשות. למעשה, תור הזהב היהודי יכול להגיע לשיאו. עלינו הוטלה האחריות לטפל במצב העולמי, או שנוביל אותו למלחמה כוללת או שנביא אותו לשלום עולמי. אחרי מאתיים שנה של עבודה קשה, החיים הפילו עלינו, היהודים, את התפקיד המרכזי בהצגה העולמית.
אני מאמין שהסיכסוך הישראלי עם העם הערבי הוא הגרעין לסכסכוך העולמי. מה שאיפשר לדת האיסלאם לצבור את הכח שהיא צברה במאה השנים האחרונות, ולהוביל את העם הערבי כולו חזרה לימי החושך של אירופה, היא העובדה שהיה להם על מי להצביע ולהפחיד בעזרתו את העמים שלהם.
אבל, הסיבה העיקרית לכך שרק לנו יש את היכולת למנוע את המלחמה הבאה היא כי מדינת ישראל, היא המקום היחידי בעולם בו שתי התרבויות שמכינות את עצמן למלחמה כוללת כבר נפגשו ונאלצו לגשר על ההבדלים בינהם. המדינה שלנו הוקמה על אנשים שהגיעו מאירופה ואנשים שהגיעו מארצות ערב, אנשים שהגיעו מהתרבות המערבית המפותחת, ואנשים שהגיעו מהתרבות הערבית הלא מפותחת. ראינו כבר בעבר את ההתנגשויות האלה שהיו בין שתי התרבויות האלו, ויותר מזה, אנחנו מכל ארצות העולם מסוגלים להבין את התרבות הערבית הכי טוב, בגלל שהיא כבר חלק מאיתנו. אנחנו לא תרבות מערבית טהורה, אנחנו עירבוב של שניהם. המוזיקה שלנו, צבע העור שלנו, השפה שלנו, מערכת הערכים שלנו, הכל תערובת של שתי תרבויות שונות, שתי תרבויות שנמצאות בהתנגחות היום, ולכן לנו יש את הסיכויי הכי טוב להבין את מה שקורה בעולם בתקופה שלנו.
חלק גדול מהסיכסוך הישראלי-ערבי נובע מכך שאנחנו דומים אחד לשני. העם הישראלי דומה לעם הערבי הרבה יותר ממה שהוא מוכן להודות בזה, התרבויות שלנו לא כאלה רחוקות אחת מהשנייה, למרות שאנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שכן. ה"עמחה" שלנו ו"העמחה" של הערבים מאד דומים אחד לשני, ואי אפשר לשכנע אותי אחרת. הייתי מספיק זמן בשטחים בשביל להבין את זה. הנושא של "הכבוד" הוא פרימיטבי אצל העם הישראלי בדיוק כמו שהוא פרימטיבי אצל העם הערבי, והוא מהווה את אחד המכשולים העיקריים בפתירת הסיכסוך שאנחנו נמצאים בו.
כל פעם שאני מקבל אימייל שמפרט בגאווה את ההישגים שלנו, אני רוצה לשלוח חזרה אימייל שטוען שאין ממש סיבה להתגאות בהישגים של הפרטים בקבוצה שלנו, רובם המוחלט לא השתמש בחינוך יהודי או ישראלי בשביל להגיע להישגיו, והעובדה שאותם אנשים עם יכולות סגולה היו גם יהודים, לא צריכה לטפוח לאף יהודי אחר על השכם. "החינוך היהודי מטיף להשכלה" יטענו כנגדי, אבל האם זה באמת נכון? האם אפשר לומר שהעם שיושב היום בישראל רואה בהשכלה כדבר החשוב ביותר? האם הוא דואג שערכים וידע יהיו המרכז התרבותי של החברה שלנו? בתקופה שלי זה כבר לא היה ככה, בתקופה שלי רק ליוצאי ברית המועצות היה באמת איכפת מההשכלה שלהם, שאר הילדים רק רצו להנות ו"לזרום". זהו בדיוק סוג הנושאים שאני מקווה שאני טועה בהם, אבל לא צריך לעבוד קשה מדי בשביל לראות שאני לא טועה. רמת האלימות בבתי הספר, אובדן החינוך המסורתי שהוחלף בריק, תוצאות התלמידים בארץ בהשוואה עולמית, על מה בדיוק אנחנו מתגאים, שמישהו יסביר לי את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
