היקום על פי עוז

אני מנסה להבין מה גורם ללחץ שבו נמצאים הישראלים היום. לחץ שגורם להם להרגיש כאילו כל אחד מיישובי הארץ נמצא בסכנת הפצצה, וכאילו גורל המדינה לא ברור, מפחיד, ומסוכן מתמיד. הלחץ הזה הוא הגורם העיקרי לכך שחלק גדול מהעם וויתר על הנאמנות שלו למפלגת האם שלו, והסיבה לכך שכל כך הרבה אנשים לא יודעים מה לעשות עם הקול שלהם. באופן כללי אני אפתח ואומר שהסיבה הכללית ללחץ הזה היא שהצרות גדולות מדי, והאנשים שאמורים לפתור את הצרות קטנים מדי.

מאז שישראל הוקמה תמיד היה בה מנהיג אחד אמיתי (לפחות). העם הישראלי התרגל לימים טובים, ימים שבהם יש מנהיג ראוי ושהמועמדים לראשות הממשלה הם תמיד אנשים שגם אם אנחנו לא מסכימים עם דעותיהם ראויים להנהיג את המדינה.

דור בא ודור הולך, זהו טבע הדברים. הדורות הקודמים היה דורות של מנהיגים, דורות שנולדו לתוך מאבק מוצדק וטהור. דורות שייצרו אנשים כמו בן גוריון, רבין, שרון, שמיר, פרס, בגין, גולדה, מנהיגים שגם אם אתם לא מסכימים עם הדעות שלהם, הכריזמה והדוגמא האישית שלהם תמיד הלכה לפניהם.

הדור הזה עבר, ועכשיו נשארנו עם הדור של ביבי, ברק, פרץ אולמרט פורז וחבריהם, דור שמבין בשיווק וניהול הרבה יותר ממה שהוא מבין במנהיגות וחזון. דור שחושב על כיסאות ועל כח הרבה יותר ממה שהוא חושב על מסר או דעה. פתאום מילות השיר "הן בכל דור יקום הגיבור" מובנות הרבה יותר, לא מחייב שיהיה גיבור בכל דור, לא מחייב שיהיה מנהיג, זה  משהו שצריך לקוות לו, לא לקחת אותו כמובן מאיליו.

ייתכן שהדמויות שאני מדבר עליהן הן דמויות עם כריזמה רצינית, ואותם מנהיגים מסוגלים למשוך אחריהם הרבה מאד אנשים, ייתכן. אבל הבעיה הקשה היא שלאף אחד מהם אין ממש מסר חד וברור. לכולם יש אג'נדות שברור שלא ייצאו לפועל, וגם אם ייצאו לפועל לא יישנו שום דבר. אף אחד מהם לא מסוגל לחבר את העם ביחד, אף אחד מהם לא מסוגל להילחם בשחיתות, אף אחד מהם לא יהיה מסוגל להביא שלום, ואף אחד מהם לא יוכל לפתור את העוני בישראל. הם לא יצליחו לפתור את הבעיות האלו כי הבעיות שלנו הן תוצאה של המצב הביטחוני שלנו. יותר מדי כסף הולך על ביטחון ולכן אין כסף ליצור חינוך, רווחה, צדק חברתי, חוקה, חיי קהילה, מקומות עבודה, טיפול בפשע, עזרה לעניים וכד'. אם כל הכבוד לכל הפתרונות של אותם מנהיגים, אף לא אחד מהם מוביל את האזור שלנו לשקט. ועד שבאזור שלנו לא יהיה שקט קשה מאד לפתור את הבעיות שישראל סובלת מהן.

 היום המצב הביטחוני הוא הרבה יותר טוב מבעבר. הוא הרבה יותר טוב ממה שהיה לנו עד -67 . הוא הרבה יותר טוב מהימים הקשים של מלחמת יום כיפור. הוא הרבה יותר טוב ממה שהיה לנו ב-91 כאשר סקאדים נפלו על מרכז הארץ וכל העשייה בארץ קפאה לחודש. הוא הרבה יותר טוב ממה שהיה לנו עד לפני שנתיים, כאשר עיראק הייתה בראשות סדאם, ולמעט האיום האיראני סבלנו גם מהאיום עיראקי, המצב לא ממש גרוע ביחס לעבר. אבל למרות זאת להבדיל משנים קודמות, החוסן של הקהל הישראל נפגע מאד, החוסן הערכי שלו די נשבר, והחוסן הכלכלי שלו נקלע לצרות אמיתיות, מה השתנה?

הדבר הראשון שהשתנה הוא העם. עם ישראל הוא דור שלישי-רביעי לאותו דור שהקים את המדינה, הוא כבר לא נהנה מתחושת השליחות של הדור ההוא, ולא ספג מספיק מהדור שבא לפניו. הוא נולד למציאות בה ישראל היא דבר קיים ולכן הוא לא מסוגל להיות שמח בחלקו אלא חושב יותר בגדול. העם הנוכחי לא זוכר את המקום בו הוא היה לפני שבעים שנה, הוא זוכר רק את ההווה וגוזר את הדעות שלו מהמציאות העכשווית ולא מהמגמה הכללית. העם שחלם על מדינה, חולם על מדינה גדולה יותר, זה מה שקרה.

הדבר השני הוא, שלדורות שבאו לפנינו לא הייתה את הבעיה שלנו יש עם העם הפלסתינאי כי העם הזה לא היה קיים. אמנם הפלסתינאים יישבו פה והיה סכסוך ישראל-ערבי, אבל לא היה סיכסוך בין הישראלים לעם הפלסתינאי. בשביל שהפלסתינאים יהיו עם הם היו צריכים חוויות משותפות ובתקופה ההיא לא היה לאותם אנשים שום דבר במשותף. אנחנו נתנו להם אותו, החיים הקשים שאותם אנשים פלסתינאים עברו בשלושים השנה האחרונות איחד אותם, פתאום כל אותם אנשים שונים שותפים לאותו גורל, ומי ששותף לאותו גורל שייך לאותו קבוצה, פתאום יש עם פלסתינאי. מכיוון שפתאום יש מולנו עם ולא קבוצה של פרטים שונים, האוייב הפך להיות מגובש יותר ולכן קשה ומאיים יותר.  פתאום המציאות השתנתה אבל האידיאולוגיות הישראליות נשארו אותו דבר, ולכן התחושה הקשה. למעשה האידאולגויות הישראליות כן השתנו או לפחות אנחנו בתחילת השינויי הזה. היחידי שהבין את זה היה אריק שרון, אבל לצערי הוא רק הספיק להראות לנו את הכיוון הכללי, לא להוביל את הדרך החוצה.

דבר נוסף שמבדיל את התקופה הקשה שלנו מתקופות קודמות הוא שבעבר כולם ידעו שהבעיה הביטחונית היא הבעייה האמיתית של ישראל. היום הבעייה הביטחונית היא רק אחת מבעיות רבות, היא אמנם מה שהוביל לשאר הבעיות, אבל שאר הבעיות כבר הספיקו לקבל ציביון משלהן.  שישראל של 2006 מסתכלת במראה היא כבר לא רואה את הילד הטוב עם כובע הטמבל, היא רואה פרצוף מפחיד ומכוער, החינוך הישראלי גרוע, המצב הכלכלי גרוע, השחיתות נוראית, הפשע מרשה לעצמו להרים את ראש, המשטרה אימפוטנטית, המצב הערכי קשה, כוחות לאומניים וקיצוניים משמיעים את קולם בלי שום בושה, נרצח לנו כבר ראש ממשלה אחד, חלק מהעם מרשה לעצמו להתנגד לכוחות הביטחון הישראלים ועוד.

בדר"כ המציאות חזקה יותר מכל חזון, ומכתיבה לבני האדם במה לבחור ובמה לא. לפעמים מגיע אדם שמבין את המציאות כל כך טוב, שהוא מסוגל לנקוט במעשים שימנעו מהמציאות להכתיב את כיוון ההתפתחות שלה. שלקבוצה מסויימת אין אדם כזה, היא מאבדת את הערכים שלה, את הדבק שלה, וכל תחומי החיים בה מתדרדרים, לדעתי זאת הבעיה האמיתית של ישראל ב-2006, כל שאר הבעיות ייפתרו שהבעייה הזאת תיפתר, עכשיו רק נשאר לקוות שזה יקרה במהרה.