היקום על פי עוז

 אני חסיד גדול של האימרה שגורסת שהחיים הם האוניברסיטה הכי טובה שיש. למרות זאת, צריך לזכור שמרבית הסטודנטים רק רוצים לעבור מבחנים ולא איכפת להם מהידע עצמו. כמו בבתי הספר של ההשכלה הגבוהה ככה גם בביה"ס של החיים, כולם רוצים לעבור, להמשיך הלאה, להגיע כבר אל המטרות, הידע והדרך הם רק מכשולים לא מטרות בפני עצמם, ועל כן, מרבית האנשים לא לומדים כלום.

ובנימה אופטימית זאת...הנה כמה מסקנות אישיות:

אם יש לך חבר ש"מלכלך" על חבר אחר בזמן שהוא מדבר איתך, תהיה בטוח שבזמן שהוא נמצא עם החבר האחר הוא "מלכלך" עליך. אל תאפשר לו לרכל, הוא ייראה בזה חיזוק להמשיך בריכולים האלה. לדעתי, ריכולים הם הדבר הכי ריק שאי פעם הומצא.

אנשים שמשקרים מפספסים משהו מאד משמעותי. לאף אחד לא נעים להגיד להם "תפסתי אותך משקר" לכן בזמן שאותם שקרנים בטוחים שהם מצליחים לעבוד על כל העולם, כל העולם יודע שהם משקרים אבל לא נעים לו לשים אותם במקום.

אותם שקרנים יגלו את האמת העצובה הזאת רק ברגע האמת כאשר יקרה משהו והם יהיו מוכנים להישבע שזה לא קשור אליהם אבל אף אחד לא יאמין להם.

אנשים שמשקרים לאחרים משקרים לעצמם.

אנשים שמשקרים לעצמם הם האנשים עם ביטחון עצמי נמוך מאד. אם מישהו מניפולטור, או ממציא דברים כרוני, כנראה שהוא מפחד מהמציאות שלו או מתבייש בה, ולכן הוא מרגיש צורך להמציא מציאות שונה דרך שקרים.

אם מישהו מתבייש במציאות שלו זה אומר שיש לו דימויי עצמי נמוך, כזה שמוביל לביטחון עצמי נמוך כזה שמוביל אותו לשקר לאחרים בשביל ל"כפר" על ה"אני האמיתי שלו".

אדם שחצן הוא אדם עם חוסר ביטחון עצמי. אדם שחצן לא מרגיש נוח עם עצמו ועם המקום שהוא נמצא בו, וחוסר הנוחות הזאת יוצאת דרך משפטים שהוא אומר לסובבים אותו. הוא אומר את המשפטים האלה  בעיקר בשביל שהוא עצמו יישמע את זה, ועל ידי כך הוא מנסה להזין את הבטחון הנמוך שלו, בסה"כ הוא מנסה לשכנע את עצמו שהוא מספיק טוב.

אם אנשים שחצנים מצליחים לעצבן אותכם, זה בגלל שגם אתם סובלים מחוסר ביטחון. האדם השחצן גורם לכם לפקפק בעצמכם ולהרגיש מאויימים. אם יש לכם ביטחון, האדם השחצן צריך להראות מסכן בעיניכם כי אתם צריכים להבין שהרבה אנשים לא אוהבים אותו בגלל מה שהוא, ושהוא מנסה לשכנע את עצמו שהוא תותח בגלל שהרבה אנשים לא אוהבים אותו...

אנשים לא מקשיבים, בסרט "מועדון קרב" אומר הגיבור שאנשים שנמצאים בשיחה רק מחכים לתורם לדבר, לא באמת מקשיבים. אני מאד מאמין בזה, וכל מה שצריך לעשות בשביל לראות שהז נכון, הוא להקשיב לשיחה במבט מהמאקרו שלה:

נניח שאדם שנמצא בשיחה מספר שהילד שלו עשה הצגה בבית הספר. האיש/אישה שאיתו, מייד יימהרו לספר מה הילד שלהם עשה. אם מישהו יספר על איזה טיול שהוא עשה, שהוא יסיים, מישהו אחר ימהר לספר על טיול שהוא עשה. בסופו של דבר אנחנו רק רוצים לשמוע את עצמנו, ומשתמשים באנשים אחרים בשביל להראות לעצמנו שאנחנו שווים משהו, שיש בנו דברים ששוים סיפור.

אדם יכול לזהות רק את הדברים שהוא מכיר. ההיסטוריונים טוענים, שכשקולומבוס וצי האוניות שלו הגיע לאמריקה, האינדיאנים הסתכלו על הים ולמרות שהיה מולם עשרות ספינות , הם לא ראו כלום. הסיבה שהם לא ראו כלום הייתה שהם לעולם לא ראו ספינה בים, לכן לא ציפו לראות כלום, ולמרות שהיו ספינות בים הם לא ראו אותן.

אני מאמין לאותם היסטוריונים, וההקבלה הטובה ביותר לכך היא חסרונות ויתרונות של אנשים. שחיסרון של מישהו אחר מפריע לך זה אומר שאתה סובל מהחיסרון הזה בעצמך ושזאת הסיבה שזה מפריע לך.

לדוגמא: אותי משגע שקרן דוחה דברים לדקה ה-90, בזמן שהסיבה העיקרית שזה משגע אותי הוא בגלל שגם אני כזה.

אתגרים בחיים- כל דבר עובר, אי אפשר לעצור את הזמן, הדבר הכי נוראי שיקרה לכם יעבור. אם תזכרו שזה יעבור בזמן שאתם עוברים את זה אז זה יעבור יותר מהר ויותר בקלות.

אתה קובע את המשמעויות של הדברים בחיים בשלך. אם תחליט לתת משקל ייתר למשהו שולי אתה תסבול מזה. אם תחליט לתת משקל ייתר למה שאומרים עליך, אז מה שאומרים עלייך יהיה משמעותי עבורך. החיים שלנו הם מה שאנחנו יוצרים מהסביבה שלנו. בשביל להיות מאושר וחכם חייבים ללמוד לחלק את המשקל למשמעויות השונות בצורה נכונה. השיטה הטובה ביותר שאני מצאתי עד היום היא להשתמש ב"שיטת הזיכרון",  "האם אני אזכור את מה שמציק לי עכשיו בעוד שנה מהיום?" אם התשובה לשאלה היא כן, תמשיך להתחבש בזה, אם לא, תעבור הלאה.

לחיות את הרגע משמעותו שהמחשבות שלך יהיו בהווה, במקום בו אתה נמצא בו ולא להשתמש בדמיון על מנת לברוח למקום אחר. לא צריך לקפוץ ממטוסים בשביל לחיות את הרגע, צריך לשחק עם ערוצי הקליטה בראש, זה הכל.

מה שאתה חושב על עצמך היום הוא מה שתהיה בעתיד. הבעיה היא שכשהעתיד הזה יגיע אתה כבר תרצה להיות משהו אחר, ולכן המירוץ הזה אף פעם לא ייגמר וצריך להפוך להיות מה שאנחנו רוצים להיות בשלבים ועם מחשבה תחילה. אם תחליט שאתה רוצה להיות צנוע מאד, ותתחיל לראות את זה בתור מטרה, אתה תהפוך להיות צנוע. אם תחליט שלא איכפת לך מה האחרים אומרים עליך ותראה את זה בתור מטרה, אתה תהפוך להיות כזה. הבעיה היחידה היא שלמרבית האנשים יש זיכרון קצר וחוסר יכולת להתמיד, הם מתחילים משהו ואז שוכחים שהתחילו אותו. שנה אח"כ הם פתאום קולטים שהם רוצים להיות צנועים, מתחילים את התהליך מחדש, ומפסיקים אחרי יומיים. אימון מוביל לשלמות...

והנה המסקנה הכי חשובה שלי, אנחנו בוחרים מה יהיו המחשבות שלנו, אנחנו בוחרים על מה לחשוב. גם שקורה אסון אנחנו יכולים לבחור לחשוב על חוף הים ולא על הכאב, זה קשה, אולי אפילו לא נכון לעשות, אבל זה רק דוגמא לכך שאנחנו בסופו של דבר בוחרים על מה לחשוב ועל מה לא, ולכן אנחנו קובעים איך היום והחיים שלנו ייראו. אנחנו מספרים את הסיפור שלנו לעצמנו, אנחנו מספרים לעצמנו את הגירסה הכואבת:"הם בטח חושבים שאני לא מספיק טוב, הם בטוח לא אוהבים אותי" או את הגירסה הנכונה: "לא נראה לי שהלך לי טוב היום, לא נורא". הבעיה היא שהסיפור שלנו תמיד ממשיך מאיפה שהוא הפסיק, אם התחלנו אותו בצורה דרמטית מדי, אנחנו נמשיך אותו בצורה דרמטית מדי.

שכל אנשי הרוח המוזרים, אנשים שבאו מהקבלה, מהזן, מהבודהיזם או מכל דבר אחר אומרים לנו שהאושר נמצא בתוכנו זה מה שהם מתכוונים אליו. אנחנו בוחרים איך לספר לעצמנו על החיים שלנו, אדם שמסוגל לספר לעצמו את הסיפור שלו ברוח אופטימית הוא מאושר, אדם שמספר לעצמו את הסיפור שלו ברוח פסימית לא מאושר, לא פחות ולא יותר.