אני חושב שהעצה הכי טובה שאפשר לתת למישהו היא, "תקשיב לעצמך, תבחר בדרך הקשה".
במרבית המקרים שמישהו צריך להתייעץ, זה אומר שהוא צריך לדבר, הוא צריך לשפוך את הכל החוצה, להקשיב לסיפור שמציק לו, לבדוק עם גורם חיצוני שהוא לא משוגע, ובסופו של דבר לקבל חיזוק למה שהוא מאמין בו.
במרבית המקרים אנשים לא רוצים לשמוע דעות חדשות, אלא רוצים לשמוע את מה שהם בעצמם חשבו, אך לא היה להם מספיק ביטחון עצמי לדבוק בזה.
יש קצת צבייעות בהתייעצויות. עם השנים שמתי לב, שאנשים בוחרים עם מי להתייעץ בהתאם לתשובה שהם רוצים לקבל. החברים שלנו, או בני המשפחה שלנו כבר מכירים אותנו, הם יודעים את מערכת העדיפויות שלנו ובוחרים להתייעץ איתנו בהתאם לפיתרון שהם רוצים לשמוע. לדוגמא, אם מישהו הוא אדם שאוהב להתפרע, לטייל בעולם, לעשות דברים משוגעים ודוחה את העבודה ואת הלימודים לעתיד הרחוק, אז הוא יהיה האדם שאליו נבוא להתייעץ לגבי אם לעזוב הכל ולטוס לטייל, כאשר התשובה שאנחנו רוצים לשמוע היא כן. אם התשובה שנרצה לשמוע היא לא, אז במרבית המקרים נתייעץ עם ההורים שלנו.
כולם טובים בלתת עצות, זה משהו שאנשים אוהבים להגיד ומשהו ששמתי לב שהוא מאד נכון. עושה הרושם שברמה התאורתית הרבה מאד אנשים הם מאד חכמים. גם ברמה המעשית אנשים רבים הם חכמים, וכאשר הם מזהים בעיה שהם מכירים את הפתרון הנכון שלה הם יינטו לעשות את זה. אבל, וזה אבל ענקי, לדעתי מרבית האנשים לא מצליחים לקשר בין העצות שיושבות להם בראש לבין האירועים שקורים להם בחיים. כלומר בזמן שברמה התאורתית הם יודעים בדיוק מה נכון לעשות, ברמה המעשית הם לא מזהים את הדילמה נכון, הם לא קולטים שזאת בדיוק הדילמה שהתשובה שלה היא זאת או אחרת. ברגע שהסובייקטיביות משפיעה על המערכת הריאלית של האדם הוא מתחיל להתבלבל ולאבד את היכולת האנליטית שלו, זאת שהוא משתמש בה בשביל לייעץ לאחרים.
הסיבה העיקרית לכך שסובייקטיביות משפיעה על לקיחת ההחלטה הנכונה קשורה לכך שהאדם כחיה היא חיה עצלנית.
במרבית המקרים שאדם צריך להתייעץ ולפתור דילמה, זה אומר שמשהו שונה קרה, משהו שדורש תגובה שונה. בשביל לשנות דברים צריך לשנות את רמת הכח שאנחנו מפעילים, צריך לשנות את רמת האנרגיה, ובשביל לשנות את רמת האנרגיה, צריך לעבוד קצת קשה.
כשאנחנו מייעצים למישהו אחר אנחנו לא לוקחים בחשבון את הלו"ז של האחר ואת העדיפיות שלו אלא רק את מה שנכון לעשות. שאנחנו מייעצים לעצמנו אנחנו חושבים על מה בא לנו לעשות, על כמה זמן יש לנו לעשות את זה, ועל מה באמת היינו רוצים לעשות עם הזמן עכשיו, ולכן התוצאה הסופית מתבטאת בעצה שונה מזאת שניתן לחבר באותה הדילמה בדיוק.
בסופו של דבר, דילמות אפשר לפתור בשתי דרכים כלליות, הדרך הראשונה היא לגלגל אותן הלאה, לתת לזמן לעבור, ולהעמיד פנים שלא קרה כלום. זאת דרך קלה, כי אז לא צריך להודות בדברים הלא טובים שעשינו. אנשים לא אוהבים להודות בטעויות שלהם כי הם חושבים שאם הם מודים שהם עשו משהו לא טוב הם בעצם מודים שהם לא טובים. לדעתי אותם אנשים חושבים שאם הם יודו בטעות שלהם אז זה יפגע להם בביטחון עצמי (מחשבה לא מודעת כמובן), בזמן שהאמת היא בדיוק הפוכה, ברגע שהם יודו בטעות שלהם הם ילמדו ממנה, יגדלו כאנשים, ואחרי תקופה מסויימת יקבלו יותר ביטחון עצמי.
השיטה השנייה היא להתמודד. לעשות חשבון נפש אמיתי, להבין מה עשיתי לא נכון שהוביל אותי למצב הזה, להסיק מה אני צריך לעשות בעתיד בשביל למנוע או לשפר את זה, ולפעול, לעשות את מה שאפשרי עכשיו בשביל לתקן את הנזק שייצרתי או לקדם את הדברים לכיוון שאני רוצה להתקדם אליו. אבל זאת עבודה קשה שדורשת הרבה מחשבה, ומרבית האנשים יעדיפו לעבור הלאה, להתעלם, לא לקחת החלטה בסופו של דבר.
אם אתם באמת רוצים לעזור למישהו שבא להתייעץ, אז תשאלו שאלות, אל תתנו לו תשובות. תנו לו להגיע לתשובה שהוא מחפש לבד. יש בעיה עם לייעץ, כי אנשים רוצים לשמוע משהו ספציפי, את העצה הנכונה הם מכירים בעצמם אבל בוחרים לא להקשיב לה. אין לנו באמת מה לתת עצה, אלא רק להכווין אנשים להגיע אל התשובה בעצמם. אדם שחושב שהוא הגיע לעצה מסויימת בעצמו, ינטה להקשיב לעצה הזאת יותר ממה שהוא יקשיב לעצה של זר, לכן אם אנחנו באמת רוצים לעזור זאת הדרך הנכונה.
כמובן שיש גם אנשים שבאמת מחפשים עצות, ובאמת רוצים עזרה ומה שכתבתי פה לא נכון לגביהם. אבל מהניסיון שלי עם אנשים, ובעיקר מהתקופה הצבאית בה תוך פחות מארבע שנים הכרתי יותר מכחמש מאות איש שונים, הן כחבר,הן כפקוד והן כמפקד, אני די משוכנע שאלו הם הדברים ברמה הכללית.