בזמן האחרון אני מתגעגע לארץ יותר ויותר. תחושת התייר, שליוותה אותי מאז שהגעתי הנה, התחילה להתחלף בתחושה של שייכות. ההתרגשות מהמקום החדש ירדה, ועכשיו הגעגועים מתחילים לעלות.
מאז שאני זוכר את עצמי לא הייתי אדם שמתגעגע יותר מדי. יש בי איזו תכונה מכנית שגורמת לי להשתיק רגשות של געגועים בזמן שיש לי מטרה, וכל עוד אני עובד ומתקדם לעבר המטרה אני לא נותן לגעגועים להציק לי. אבל הפעם המצב שונה, הפעם הזמן עובר, ואני כבר התבגרתי מספיק בשביל לדעת שזמן שעובר לא חוזר וחבל לי שאני לא חלק מהחיים של כל כך הרבה אנשים אהובים.
אחת הסיבות לגעגועים שלי היא שאם הייתי עכשיו בארץ הייתי נוסע להמון מקומות שאני מאד אוהב.
זה כבר כמה שנים שאני וקרן נוסעים לטייל בכל סוף שבוע. התחלנו את זה בארץ בזמן שלמדנו באוניברסיטה ואנחנו ממשיכים את זה גם פה. תקופת האביב הייתה התקופה שהכי אהבתי בארץ, הפריחה הזאת, והצבעים של הטבע תמיד הצליחו לגרום לי להיכנס לשלווה אמיתית, ואני חושב, ללא ספק, שכל אדם שחי בארץ בתקופה הזאת של השנה, חייב לעצמו לפחות ביקור אחד בשבוע בטבע.
אם הייתי בארץ עכשיו הייתי נוסע לראות את הפריחה שבנגב, את כל ההרים הצהובים האלה הופכים להיות ירוקים וצבעוניים.
הייתי נוסע לגליל לראות את הזרימה בנחלים, לאזור ירושלים לראות את כל המדשאות בין עצי היערות השונים.
הייתי נוסע לעמק יזראל, שהוא המקום האהוב עלי ביותר בעולם כולו, לראות את שדות החיטה הירוקים באזור מגידו, את האזור של העמק עצמו עם כל הגידולים והפריחה. הייתי נוסע לאזור הכרמל הדרומי, לבית אורן, לראות את כל מטעיי הבננות ולטייל ביערות האורן הסבוכים.
הייתי נוסע להר הגלבוע, מתיישב לי קצת בכתף שאול וצופה בנוף העוצר נשימה (שאם מישהו עוד לא היה שם, הוא עוד לא מבין מה הוא מפסיד). בהר הגלבוע הייתי נהנה מפריחת אירוס הגלבוע. או אולי נוסע לחפש פריחה של פרחים, הרי בתקופה הזאת אפשר למצוא גבעות שמוצפות בצבעים שונים.
כל אדם שפויי יגיד לי שזה מגוחך לכתוב את הדברים מקליפורניה, אם כל הכבוד לישראל, היא לא יכולה להתחרות בקליפורניה על אוצרות הטבע שבה וזה מכיוון שקליפרוניה וישראל הן בעלות אותו אופי ים תיכוני, בעל אקלים זהה וגידולים די זהים. אבל להבדיל מישראל, ההצע של הטיולים בקליפורניה הרבה יותר רחב, ותרבות הטבע של האנשים היא הרבה הרבה הרבה יותר גבוהה. בטרק של אתמול לדוגמא הלכנו משהו כמו 8 קמ' וחוץ מבקבוק מים אחד שכנראה נפל למישהו מהתיק, לא מצאנו סימן אחד לאנשים. אף אחד לא זורק את הזבל שלו בדרך. אנשים לא ייעשנו סיגריות בנקיק של נחל, כי הם יודעים שזה מפריע לאחרים, אף אחד לא יצעק כאילו הוא הבעלים של המקום, ואף אחד לא ייחפש ללכת מכות בשביל להראות שהוא גבר יותר. אבל הכי חשוב, אנשים פה לא מלכלכים, הפארקים פה נקיים להפליא, וזה פשוט גורם לי לחשוב בצער על כל אותם קופים שמשאירים את הזבל שלהם בנחל או באתרי הקמפינג בארץ, מתעצלים לנקות אחריהם.
למרות זאת, שאני מטייל בארץ אני מרגיש בבית וזה הבדל עצום. אני חוזר אל האתרים שהייתי בהם בתקופות שונות בחיים שלי, עם אנשים שונים. אני נזכר מה עבר עלי בתקופה ההיא, ואיך התגלגלתי לחזור למקום הזה שוב בתור אדם קצת שונה. הטיולים בארץ הם יותר מחווית טבע, הם חיבור של העבר עם העתיד. לכן בזמן שאני ממשיך להנות מאוצרות הטבע של קליפורניה, ועדיין מתפלא שאפשר לנסוע לטרק של עשר קילומטר שבסופו מפל נחמד במרחק של רבע שעה נסיעה מהבית, זה עדיין לא אותו דבר בשבילי. ולפחות בשלב הזה של החיים אני מאד מתגעגע לטיולים בארץ.
והנה כמה תמונות מהטיול האחרון:
חלק מהמסלול היה לטפס בסנפלינג מהנחל על הצוק:
תמונה של הנוף ושלנו:
ותמונה קצת פחות טובה, אבל רק בשביל המסר, הנחל שהלכנו בו נשפך בסופו של דבר לאוקינוס, ולכן בחלק גדול מההליכה רואים את הים ברקע:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
