הפוסט הזה הוא במסגרת פרוייקט אירוח . משמעות הדבר היא שהפוסט נרשם על ידי
עדי בעולם , אך נרשם ברוח הדברים שלי, או במילים אחרות, קבלו פרודיה על הבלוג שלי:
בזמן האחרון אני מהרהר יותר ויותר בעצם הכתיבה בבלוג. מה זה נותן לי? זה נותן לי אופציה לכתוב את מה שאני חושב, את המחשבות שעלו לי בעקבות מה שקראתי בשנים האחרונות. אני אומר בשנים האחרונות כי הרבה אנשים לא יודעים, אבל כשהייתי ילד קטן כמעט ולא קראתי ספרים. כלומר קראתי פה ושם, אבל בבית שלי היתה כבר תולעת ספרים חננה אחת, ולידה אני לקחתי את התפקיד של הילד המגניב שלא קורא ספרים.
כשהייתי בלבנון הבנתי משהו על החיים האלה. הבנתי שעם כל ההרגשה של החבר'ה וכולם בשביל אחד, בסוף מה שיישאר לנו זה מה שיש לנו עם עצמנו. הידע שלנו. אני לא מזלזל בחברים שלי חלילה, הם אחלה אנשים ואחותי אומרת שיש ביניהם כמה שווים, אבל בצבא הבנתי שאני צריך להתחיל ללמוד מה יש מעבר. בכלל, הייתי בעניין של לתת יותר לחיילים שלי, קצת יותר הבנות על החיים מה"אש אש אש" ושאר הסיסמאות שהצבא ממלא אותך בהם.
אחרי זה נסעתי לדרום אמריקה. עשיתי שם את המסלול הישראלי הרגיל, אבל הקפדתי לעשות גם משהו מאוד לא ישראלי: תיכננתי לטייל לבד, לא בחבורה, ולנצל את הזמן להגיע להבנות על החיים. שם גם התחלתי לכתוב את החוויות שלי, והתרגלתי לעניין הזה של לתעד את מה שעובר עליי. חבל ששמרתי את זה לעצמי ולא שלחתי למשפחה, שנשמתה כמעט פרחה בארץ מדאגה.
החכם הקמבודי המפורסם ג'יב-ריש-בב-ל"ת אמר פעם שהוא מקווה שכל אדם ימצא משמעות בחיים ויידע לכתוב אותה על פפירוס. ולמה הוא אמר את זה? כי התרבות הקמבודית שמאמינה בפילוסופיה שלא קשורה לשום דבר וגם לכם אין מושג ירוק למה היא מתכוונת, נותנת חשיבות לחיים שמעבר לחיים היומיומיים, אלו שכתובים על דף. תודו שזה משפט עם משמעות מאוד עמוקה אם רק תצליחו להבין אותו.
עכשיו כשאני בלוס אנג'לס עם האישה שאני אוהב ועם הכלב הכי מושמושי, אני אוהב לחשוב לעצמי, בין הנפת מקל גולף אחד לשני, אם כדאי לנו לנסוע לטייל בטבע, כי שם הרי אני מקבל הכי הרבה השראה. כנראה שנעשה את זה, בין הנסיעה ללאס וגאס והביקור בסן פרנסיסקו. שיואו, אין לי זמן עם כל הלחץ הזה בעבודה.
אז כדאי גם לכם להירגע ולחשוב על הפילוסופיה הזו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
