מאז שהייתי קטן עסקתי בשאלה האם אני מספיק טוב בשביל להצליח? האם יש לי את מה שדרוש בשביל לעבור את המרחק שאני חולם לעבור? לעולם לא עניתי על השאלה הזאת, כלומר לעולם לא אמרתי לעצמי "לא, אתה לא" או "כן, אתה כן" משהו עמוק בתוכי ידע ועדיין יודע שאין לי את הזכות להתעסק עם השאלה הזאת. יש לי חיים לחיות ועבודה לעשות ורק בעוד שישים שנה שאני אשתמש כבר במירב הזמן שקיבלתי אני באמת יוכל לענות לעצמי על השאלה הזאת. משהו עמוק בתוכי אומר לי שאין דבר כזה "יש לי את זה" או "אין לי את זה" ה"זה" הזה נמצא בכולם, השאלה האמיתית היא האם אני אצליח להשתמש ב"זה" ואת זה רק הזמן ייקבע.
ככל שמתבגרים לומדים שהדברים לא תלויים רק בנו, שיש מעמד חברתי שמכתיב את הסיכויים שלנו להצלחה, וכמו שהרבה אנשים אוהבים לציין "האדם מתכנן ואלוהים צוחק..." אבל למרות זאת, לדעתי הדברים תלויים רק בנו. כל הגורמים החיצוניים קיימים והם ברי השפעה אבל בסופו של דבר הם רק קובעים אם יהיה קשה יותר או קשה פחות, לא אם אדם מסויים יצליח או לא יצליח, מה שייקבע אם אדם יצליח או לא זה רק האדם עצמו.
על מנת לרדת לעומק העניין אני חייב להגדיר מהי הצלחה בשבילי, אבל אני לא הולך לעשות את זה. יש לי הרבה הגדרות שונות להצלחה אבל לצערי עדיין לא הצלחתי לענות על השאלה הזאת בצורה שתספק אדם חושב. עוד לא הצלחתי למצוא את שיווי המשקל בין ההכרה החברתית, ההגשמה העצמית והעובדה שבסופו של דבר הכל נמצא בתוך הראש שלנו, ולכן עוד לא ממש הצלחתי להגיע להגדרה מוחלטת לגבי מהי הצלחה בחיים.
מה שאני חושב שכן הצלחתי להגיע אליו הוא אולי הבנה לגבי מה הוא ה"זה" שאדם צריך על מנת להצליח. כבר הרבה שנים אני מנסה לענות לעצמי מה משותף לכל האנשים שמצליחים? מה היא התכונה הנדרשת להצלחה? האם אדם צריך להיות יפה? חכם ? בעל יחסיי אנוש מוצלחים? אופטימי? בר מזל? אדם ריאלי? הומני? רגיש? עקשן? כריזמתי? מה בסופו של דבר עוזר הכי הרבה להצלחה?. ברור לי שתכונות שונות דרושות להצלחה בתחומים שונים הרי ככה הדברים עובדים בטבע. כמו שתכונות מסויימות של גידולים גורמות לצמח להיות "מוצלח" באזורים גיאוגרפיים מסויימים ובאזורים אחרים לא, כך גם תכונות של אנשים, בתחומים מסויימים הן גורמות לאנשים להצליח מאד ובתחומים אחרים הן לא.
למרות זאת, יש דבר אחד שאני חושב שכל אדם שחולם על להצליח חייב להצטייד בו והוא להיות מסוגל לתת את המקסימום מעצמך אחרי שנתת כבר את כל מה שהיה לגוף שלך להציע. כלומר לתת את המקסימום מעצמך בדיוק ברגע שנגמר לך הכח. התכונה הזאת היא האומדן האמיתי, מבחינתי כמובן, האם לאדם מסויים יש את האופי להצליח או לא, והאמת היא שלכולם יש את התכונה הזאת, זוהי, בעצם, יותר גישה כלפי החיים מאשר תכונה, ותמיד אפשר להתחיל לדבוק בה.
הנה כמה דוגמאות מהעולם האמיתי:
כל כך הרבה אנשים מדברים על דיאטה. מדברים, מדברים, ומדברים. אבל ברגע האמת כאשר הבטן שלהם כואבת, כאשר יש להם דחף לאכול משהו אסור, הם שוכחים את מה שהם רוצים, הם לא מסוגלים לתת מעצמם יותר ממה שהגוף שלהם מסוגל לספוג ועל כן הם אוכלים. רק אחרי שהם כבר לא רעבים הם חוזרים לדבר, ואז הם מדברים ומדברים ומדברים.
להרבה מאד אנשים יש רעיונות עיסקיים מעולים אבל הם לא עושים איתם כלום, הם מספרים שהם ייעשו ככה ואז ייעשו ככה, אבל ברגע האמת שהם צריכים לתת יותר ממילים או במקרה הזה לסכן את הכסף שלהם הם יבחרו לא לעשות את זה. אפשר להוסיף לכך את האנשים שנרשמים לחדר כושר ולא הולכים, אנשים שדוחים את הטיפול בדו"חות שלהם או את עבודות הבית, אנשים שמעדיפים להתבטל מאשר לעשות את מה שהם צריכים לעשות וכד'. העניין הוא שבסופו של דבר כל דקה חדשה כל יום חדש הוא מאבק חדש בפני עצמו, אין לנו את האפשרות להישען על הישגי האתמול ולהתקדם. ההישגים של אתמול הם האמצעים של היום זה הכל, מי שלא מקבל את זה, מי שמנסה לקחת "יום מנוחה" מהמאבקים היומיומיים שלנו לא מתקדם, לא מצליח. הדברים שאני רושם יכולים לבלבל, אני לא מדבר על חופשה או מנוחה שאלו דברים נהדרים לנפש, אני מדבר על לא לקחת חופשה או מנוחה מדבקות במטרה.
מאז שאני מכיר את עצמי אני נלחם עם עצמי על הקרב הזה קרב שאני אישית מכנה הקרב על המאה מטר האחרונים. כבר למדתי שבשביל לנצח במלחמה הזאת צריך להילחם בקרב הנכון, כלומר במקום לריב עם עצמי לגבי הספרינט שאני רוצה לרוץ (אחרי אלפיים מטר)במאה המטר האחרונים אני רב עם עצמי על קיום המריבה. ברגע שאני מתחיל להרגיש שהגוף מתחיל להתלונן לראש אני מכריח את עצמי לחשוב על דברים אחרים. יש לי הסכם עם עצמי שאני לא מקשיב לגוף ברגעים האלה, ואני מאמין שזאת הדרך היחידה לנצח בקרב הזה שמתרחש ביני לבין עצמי.
העניין הוא שאני כבר יודע שברגעים שאני כן מקשיב לגוף ונכנס לוויכוח הזה האם להמשיך את הספרינט או לא אני כבר הפסדתי, החוכמה היא לנצח את הקרב המקדים, לדכא את המחשבות שמנסות לפתוח בפולמוס ההפסקה.
הכל בראש, הכל מתחיל ונגמר בקופסה הקטנה שלנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
